היום השמיני ויום הכיפורים

מעשה שבעת ימי המילואים, פרשת היום השמיני שלאחריהם ופרשת העבודה בקודש-הקודשים (ויקרא, ט"ז) - קו מקשר אחד עובר בכולן.

היום השמיני (המתואר בויקרא, ט'), יום היגלות שכינה לעדת בני ישראל במשכן שבמחנה, הוא ודאי המשכו של מעשה שבעת ימי המילואים שקדמו ליום זה. אם כי, בניגוד לימי המילואים, שהציווי עליהם מופיע לפני הקמת המשכן - ברור שפרשת היום השמיני נאמרה לאחר הקמתו.

1. גם הציווי על היום השמיני לא נזכר בספר שמות, ואף לא נכפלה פרשה זו כפרשיות בניין המשכן וכפרשיות ימי המילואים

2 (שמות, כ"ה--ל"א: הציווי על המשכן; ל"ה--מ': העשייה; שמות, כ"ט: הציווי על המילואים; ויקרא, ח': העשייה).

פרשת היום השמיני מסתיימת במות נדב ואביהוא, באיסורי שתויי יין ובשעיר החטאת אשר שורף (ויקרא, י') - אך המשכה מצוי ללא ספק בפרשת העבודה בקודש הקודשים (ויקרא, ט"ז), היא גם עבודת יום הכיפורים לדורות:

"וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן, בקרבתם לפני ה' וימתו. ויאמר ה' אל משה, דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת, אל פני הכפרת אשר על הארן, ולא ימות, כי בענן אראה על הכפרת. בזאת יבא אהרן אל הקדש..."

(ויקרא, ט"ז, א--ג).

כלומר, פרשת הכניסה אל הקודש הפנימי היא תוצאה והמשך, אולי תיקון של כניסת נדב ואביהוא אל הקודש, שהייתה שלא כדין

3. כאן נאמר איך תהיה כניסה כדין אל מקום הענן, לכפר ולטהר את הקודש ואת בני ישראל הבאים אל הקודש.

פרשה זו של עבודת קודש הקודשים - עבודת יום הכיפורים לדורות - דומה במתכונתה לפרשת ברית מילה (בראשית, י"ז) ולפרשת פסח מצרים (שמות, י"ב). בתחילה בא ציווי לאברהם וכן למשה ואהרן לזמנם, ולבסוף בא ציווי לדורות (בראשית, י"ז, ט--יד; שמות, י"ב, יד--כ; ויקרא, ט"ז, כט ואילך)4.

תופעה זו בפרשתנו הוסברה על-ידי הגר"א5 באופן הבא: אהרן (ורק הוא!) יכול היה להיכנס אל הקודש הפנימי בכל עת שרצה6, לאו דווקא ביום הכיפורים; זאת, כמובן, בדרך העבודה המפורטת בכתוב - "בזאת יבא אהרן אל הקדש..." (ט"ז, ג). לעומת זאת, לדורות, הכניסה לקודש יכולה להתבצע על-ידי הכוהן הגדול מבני אהרן, אשר יירש את תפקידו, אך זאת ביום הכיפורים בלבד - כפי שנאמר במפורש בסוף הפרק (פס' כט ואילך).

בכך מתיישבות קושיות רבות בפרשת יום הכיפורים (כפי שיוסבר להלן). והם הם גם דברי המדרש:

"'ואל יבא בכל עת' - א"ר יהודה ב"ר סימון: צער גדול היה לו למשה לדבר זה. אמר: אוי לי, שמא נדחף אהרן אחי ממחיצתו... יש עת לשעה... יש עת ליום... יש עת לשנה... יש עת לעולם...

אמר הקב"ה למשה: לא כשם שאתה סבור... אלא בכל שעה שהוא רוצה ליכנס, ייכנס, רק שייכנס בסדר הזה" (ויקרא-רבה, פרשה כ"א)

7.אמנם, אפשר כמובן, שפרשה זו הייתה קשורה מלכתחילה ליום הכיפורים גם במדבר

8 (אולי מפני שזה יום קבלת הלוחות השניים על-פי המשתמע מהכתוב

9 ויום שנסלח להם חטא העגל וחזרה להם תורה, על-פי מסורת חכמים) - ובמסגרת ציווי מיוחד זה, במדבר, נצטוו לעשות כך ביום הכיפורים גם לדורות - ממש כמו בפסח מצרים.

מאידך, אפשר ש"אחרי מות שני בני אהרן", פירושו ממש מיד לאחר מותם. גם סיום הפרשה: "ויעש כאשר צוה ה' את משה" - פירושו מיד

10, בחודש הראשון, ורק לדורות נתלתה הפרשה ביום הכיפורים; וזה נראה כפשוטו של מקרא.

בין כך ובין כך, ברור שפרשת אחרי מות היא המשך ותיקון, או השלמה, לפרשת היום השמיני

11, כי עניינה הכניסה בצורה המותרת אל הקודש הפנימי ועבודת קודש הקודשים: במדבר - כמצווה לשעתה, שנעשתה על ידי אהרן; ולדורות - כמצווה ליום הכיפורים. בפרשה זו באה אפוא לסיומה מצוות המשכן והשראת השכינה במחנה. קשר זה בין הפרשיות ומשמעותו, טעונים הסבר יסודי - כפי שיפורט להלן.

* * *

הקשר בין פרשת היום השמיני לבין עבודת יום הכיפורים מתבטא גם בהלכה במשנת יומא, בתחילתה:

"שבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרישים כוהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין ומתקינים לו כוהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול..."

כלומר, דנים את יום הכיפורים כאילו היה גם הוא 'יום שמיני' לאחר שבעה 'ימי מילואים', שבהם מפרישים ומכינים את הכוהן לקראת עבודת הכפרה שלו ביום עבודתו.

בימי הכנה אלו היו "מזין עליו כל שבעה" (יומא, ד, ע"א; ח, ע"א), ולדעת ר' עקיבא אף אינו יכול לעבוד בעצמו בימים אלו בגלל ההזאה (כמו אהרן בימי המילואים, כשמשה הקריב). אך לדעת חכמים כללו ימים אלו גם הרגלת הכוהן בעבודה

12:

"כל שבעת הימים הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטורת ומיטיב את הנרות ומקריב את הראש ואת הרגל..." (יומא, יד, ע"א).

אכן, בגמרא, קשר זה בין פרשיות היום השמיני ויום הכיפורים נראה כפשוט  וכמונח ביסוד ההלכה של הכנת הכוהן ליום הכיפורים; שכן את דין הפרשת הכוהן בשבעת הימים שלפני יום הכיפורים למדה הגמרא משבעת ימי המילואים:

מנא הני מילי? א"ר מניומי בר חלקיה א"ר מחסיא בר אידי א"ר יוחנן: אמר קרא - 'כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשת לכפר עליכם' (ויקרא, ח', לד): 'לעשת' - אלו מעשי פרה, 'לכפר עליכם' - אלו מעשי יום הכיפורים" (יומא, ב, ע"א; ג, ע"ב; ד, ע"א).

התלמוד אמנם דן גם בעניין פרה אדומה, אך המעיין בסוגיה יראה מייד, שהלימוד משבעת ימי המילואים ליום הכיפורים הוא הפשוט והברור לתלמוד (שהרי כתוב: "לכפר עליכם" - ופרה אינה מכפרת אלא מטהרת), והבעיה הניצבת בפניו היא דין ההפרשה בכוהן השורף את הפרה (ראה שם, ב, ע"ב והלאה)

13.

על-פי הנחתנו כאמור, ישנה הקבלה יסודית בין היום השמיני לבין יום הכיפורים, דרך מחשבה זו של הסוגיה ברורה ללא שום קושי, ובאמת השאלה יכולה להיות רק לגבי פרה - האם אפשר ללמוד גזרה שווה גם לגביה, או שהפסוק מוליך וקושר את ימי המילואים רק ליום הכיפורים

14. גם בהמשך הסוגיה (ג, ע"ב) דן התלמוד בהלכה של לקיחת פר אהרן שיהא משלו, מהקבלת הפסוקים היתרים בפרשת היום השמיני ובפרשת יום הכיפורים ("קח לך", "יקח... אשר לו"). ולדברי רב אשי: "דנין פר לחטאת ואיל לעולה מפר לחטאת ואיל לעולה, לאפוקי ראש השנה ועצרת דתרוויהו עולות נינהו". כלומר, משווים את היום השמיני ליום הכיפורים, כיוון שקרבן אהרן שווה בשניהם (ראה רמב"ן לויקרא, ט', ב).

רבינא מוסיף נימוק כפול: בשני הימים עבודה בכוהן גדול, ובשניהם "תחילת עבודה במקום" - כלומר: ביום השמיני הייתה תחילת העבודה בפעם הראשונה במזבח החיצון (עבודת משה בשבעת הימים אינה נחשבת עבודת כוהנים - ראה רש"י שם), ובמקביל גם בפרשת אחרי מות יש תחילת עבודה - זו הפעם הראשונה שנעשתה עבודה בקודש הקודשים (ראה רד"צ הופמן בפירושו לויקרא, ט"ז, שתולה בכך את משמעות הקשר בין הפרשיות).

בלשון הברורה ביותר מובע הקשר בין הפרשות בדברי הברייתא שתומכת בר' יוחנן (שם, ד, ע"א):

"'בזאת יבא אהרן אל הקדש' (ויקרא, ט"ז, ג) - במה שאמור בעניין. מאי היא? - בעניין דמילואים. ומה אמור בעניין דמילואים? - אהרן פירש שבעה ושימש יום אחד ומשה מסר לו כל שבעה כדי לחנכו בעבודה, ואף לדורות כוהן גדול פורש שבעה ומשמש יום אחד. ושני תלמידי חכמים מתלמידיו של משה (לאפוקי צדוקין) מוסרין לו כל שבעה כדי לחנכו בעבודה. מכאן אמרו: שבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרישין כוהן גדול מביתו..."15.

* * *

קשר זה בין היום השמיני לעבודת קודש הקודשים ניכר ובולט גם בתוכן העבודה עצמה: בשניהם שווה קרבן אהרן - פר לחטאת16 ואיל לעולה (ט', ב; ט"ז, ג). בשניהם הביא העם שעיר עזים שקרב לחטאת17 (אם כי ביום הכיפורים הביאו שעיר נוסף, אך הוא אינו קרבן אלא משתלח לעזאזל - ט', ג; ט"ז, ה). בשניהם הביא העם קרבן עולה: ביום השמיני - "עגל וכבש בני שנה" (ט', ג), וביום הכיפורים - נשמט העגל וישנו רק איל לעולה (ט"ז, ה). רק קרבן השלמים וקרבן המנחה, שהיו ביום השמיני, אינם נמצאים כלל ביום הכיפורים - וזה מכיוון שמדובר ביום סליחה וכפרה שהוא יום עינוי נפש, ולכן אין בו קרבן נאכל.

גם ההשוואה לקרבנות ימי המילואים18 מאלפת - שכן, גם שם נמצא פר חטאת ואיל לעולה (בדיוק כמו קרבן אהרן ביום השמיני וביום הכיפורים). כמו-כן יש קרבן שלמים - איל המילואים (בנוסף לאיל העולה דלעיל), שנאכל יחד עם לחם המצות פתח אוהל מועד בכל יום משבעת הימים19.

יוצא אפוא, שבשבעת ימי המילואים, שמטרתם הייתה למלא ידי הכוהנים20, הביאו הם חטאת, עולה ושלמים - אבל העם לא הביא קרבן. ביום השמיני הביא אהרן חטאת ועולה, וכנגדו הביא גם העם כך. קרבן השלמים, קרבן של שמחת חגיגה, הובא ביום השמיני על-ידי העם, כיוון שעיקר מטרתו של יום זה הוא גילוי שכינה לעם (בחוץ, לפני פתח אוהל מועד) ולא רק למשה (באוהל מועד בפנים), ואילו הכוהנים שכבר מילאו את ידם אינם נצרכים עוד לאכילת השלמים. גם ביום הכיפורים בא קרבן אהרן - לכפר עליו ועל ביתו, ולהכשירו להקריב כמו ביום השמיני, וכנגדו בא קרבן העם - אך הפעם ללא שלמים, כיוון שאין ביום זה שמחת אכילה.

אולם, עיקר הדמיון בקרבנות הוא בכך, שפר החטאת של קרבן אהרן נשרף ולא נאכל, גם במילואים, גם ביום השמיני וגם ביום הכיפורים21, כדין חטאת קבועה של פר כוהן משיח (ויקרא, ד').

* * *

אך כאן גם נעוץ ההבדל המהותי בין ימי המילואים והיום השמיני מחד, לבין יום הכיפורים מאידך:

הקרבת פר החטאת של ימי המילואים ושל היום השמיני מתוארת בפרטים (שמות, כ"ט, י--יד; ויקרא, ח', יד--יז; ויקרא, ט', ח--יא), ויש בה אך ורק עבודת מזבח החיצון - ולמרות זאת יש אחר-כך שרפה מחוץ למחנה! - "ואת הבשר ואת העור שרף באש מחוץ למחנה" (ט', יא) - זהו המקרה היחיד, שבו חטאת נשרפת למרות שהיא קרבה בחוץ ולא הובא מדמה אל הקודש פנימה - "אין לך חטאת חיצונית נשרפת אלא זו"22.

לעומת זאת, שאר החטאות הנשרפות הן פנימיות. דמן מובא אל הקודש פנימה, והכוהן המשיח מזה מן הדם בפנים. כך הדבר בפר חטאת של כוהן משיח, או של חטאת הקהל (ויקרא, ד', ה--ז; י', טז--יח) - שבהם הכוהן מזה בקודש על הפרוכת ועל המזבח הפנימי, וכך הדבר גם בפר יום הכיפורים - שם הוא מזה בקודש הקודשים - על הכפורת ולפני הכפורת, ואחר-כך על המזבח הפנימי.

ייחודו של יום הכיפורים הוא בכך, שרק בו יש עבודה בקודש הקודשים - ובכללה הקטרה והזאת דמים (ויקרא, ט"ז, יב--יט; משנה, זבחים, ה', א--ב).

לעומתו, ביום השמיני (שימי המילואים קדמו לו והכינו את הכוהנים אליו) המצב הפוך: זה היום שבו הקריב אהרן לראשונה והתחיל בכהונתו, ואף על פי כן אין בעבודתו המיוחדת שום עבודה פנימית, ואף מה שראוי היה להיות פנימי, כפר החטאת של אהרן, איננו נכנס פנימה, אלא הוא נשרף, על-פי הדיבור, כאילו נכנס פנימה!

בדרך הפשט23 מוסברת בכך המחשבה, שצריך לשרוף גם את שעיר החטאת של העם בנוסף לפר החטאת של אהרן - "ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שרף, ויקצף..." (י' טז) - שהרי הכתוב משווה בפירוש את חטאת העם לחטאת אהרן: "ויקרב את קרבן העם, ויקח את שעיר החטאת אשר לעם וישחטהו ויחטאהו כראשון" (ט', טו). מחשבה כזו יכולה להתעורר, מפני שביום השמיני אי-אפשר היה להבדיל בין חטאת פנימית לבין חיצונה אלא על-פי הציווי בלבד24. טענתו של משה: "הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה..." (י', יח) קשה דווקא ביום הזה, שהרי גם דם הפר לא הובא אל הקודש פנימה, ונשרף. אף על פי כן קצף משה, מפני שאכילת החטאת מכפרת על בעליה (י', יז), ואילו פר אהרן, לא היה מי שיאכל אותו, שהרי הוא הכוהן הגדול מאחיו. על זה ענה אהרן והסביר את שרפת החטאת כנובעת מן האסון שאירע לו, ומהיותו אונן על בניו. לפיכך, לא נמצא אף אחד, שהיה ראוי לאכול חטאת זו לכפר על העם25 - ובלית ברירה נשרפה (ויקרא, י', טז--כ)26.

בסיכום, הסיבות הן שונות, אבל הכלל נשאר נכון: לא הייתה עבודת כוהן בקודש, ובוודאי לא בקודש הקדשים ביום השמיני, כפי שלא הייתה גם בשבעת ימי המילואים.

לעומת זה: ביום הכיפורים מוכנסים פנימה גם דם הפר וגם דם השעיר - "ושחט את שעיר החטאת אשר לעם... ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר, והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת" (ט"ז, טו) - ושניהם נשרפים יחדיו (ט"ז, כז).

כלומר, פר החטאת ביום השמיני היה חיצון, ואף על-פי כן נשרף (על-פי הדיבור, כחריג!). מאידך, ביום הכיפורים מובא דמו לפני ולפנים (ואף זה חריג, אך לצד השני!), בניגוד לפר כוהן משיח קבוע שמובא דמו תמיד אל הקודש אבל עד הפרוכת בלבד!

את הנאמר עד כה ניתן לסכם כך:

פר ימי המילואים והיום השמיני: חיצון - אך נשרף.

פר כוהן משיח: מזים את דמו על הפרוכת ועל מזבח הזהב.

פר יום הכיפורים: מזים את דמו בין הבדים, על הפרוכת ועל מזבח הזהב.

גם שעיר החטאת של העם, ביום השמיני היה חיצון, ועקרונית צריך היה להיאכל (אלא שנשרף ולא נאכל בגלל מות נדב ואביהוא), ואילו ביום הכיפורים מובא דם השעיר לפני ולפנים ונשרף. מובן שקרבן נאכל איננו קרב כלל ביום זה.

אך מעל לכול בא הניגוד לידי ביטוי בעניין הקטורת: בכל השנה מצווה להקטיר קטורת לפני ה' בקודש ולהביא אש מן ההדיוט. ביום השמיני, לעומת זאת, אין להכניס קטורת פנימה אל הקודש, ואש מן ההדיוט היא "אש זרה" (י', א)27 שנענשו עליה נדב ואביהוא28. ואילו ביום הכיפורים מביאים את הקטורת לא רק אל הקודש אלא אל קודש הקודשים!

ברור אפוא, שהקבלת היום השמיני ליום הכיפורים היא הקבלה ניגודית. הדמיון משמש בה רק יסוד ורקע לניגוד הקוטבי. היום השמיני ויום הכיפורים, הם שני קצוות מנוגדים במערכת אחת של גילוי שכינה לישראל. המצב הקבוע במערכת זו הוא של עבודה מקודשת שפסגתה בקודש, כלומר בהיכל, אך לדביר, לקודש הקודשים, אינה מגיעה. לעומת המצב הקבוע מסודרים זה לעומת זה, בניגודיות, היום השמיני - שבו העבודה המקודשת נעשתה רק במזבח החיצון פתח אוהל מועד, מחוץ לקודש, ויום הכיפורים - שבו המצב הפוך, והעבודה המקודשת ביותר נעשית מעבר לקודש, "מבית לפרכת", בקודש הקודשים.

מערכה זו על שלושת מצביה תובהר יפה בטבלה הבאה:

 דבר ה' אל האדם - עמידת האדם לפני ה'

       משמעותו של הניגוד בין הפרשות תתברר היטב, אם נחדור תחילה לעומק מובנם של ה'קודש' לעומת 'קודש הקודשים', ולמובנה של הפרוכת המבדילה ביניהם (שמות, כ"ו, לג). המחשבה הרגילה רואה בהבדלה זו עניין של הדרגה עולה בקדושה בכיוון אחד - מבחוץ פנימה, 'מלמטה למעלה'. יש חצר ויש היכל, ובהיכל עצמו יש קודש ויש קודש פנימי מקודש עוד יותר29.

קל להראות, שהבנה זו אינה מדויקת. סידור הדרגתי כזה מניח את כל רמות הקדושה על ציר אחד, על סולם מדידה אחד משותף - אך בהסתכלות יותר מעמיקה עולה, שאי-אפשר לעשות כן. לא ציר אחד יש כאן, אלא שני צירים, שני תחומים השונים זה מזה במהותם, ומנוגדים זה לזה בכיוונם.

התחום האחד הוא החצר והקודש, אוהל מועד מחוץ לפרוכת30. בקודש יערוך האדם את לחם הפנים תמיד על השולחן לפני ה' (שמות, כ"ה, ל; מ', כב--כג; ויקרא, כ"ד, א--ט), יעלה את נר התמיד במנורה (שמות, כ"ז, כ; מ', כה; במדבר, ח', א--ג) ויקטיר את קטורת התמיד על המזבח הפנימי (שמות, ל', ו--ז; מ', כו--כז). האש שם היא אש מן ההדיוט - מהמזבח החיצון31, 'מלמטה למעלה', מארץ לשמיים.

לעומת זאת, בקודש הקודשים32 אנו מוצאים היפוכו של דבר: מקום השכינה, מקום גילוי מלכות ה' בישראל ובעולם, מקום הדיבור אל משה "מעל הכפרת מבין שני הכרבים" (שמות, כ"ה, כב; במדבר, ז', פט).

ולפי שאין בעצמותו יתברך שום תפיסה, אין בקודש הקודשים שום דבר זולת תחתית 'כיסא' מלכותו, הוא "ארון ברית ה' הדום רגלי אלהינו" (דבה"א, כ"ח, ב)33, מוקף כרובים34, ובו לוחות הברית והעדות (שמות, כ"ה, כא; מ', כ; ל"א, יח; דברים, י', א--ה), וספר התורה "מצד ארון ברית ה'" (דברים, ל"א, כו).

גם מכל המשלים שמשלו לנו חז"ל למלך בשר ודם ולארמונו, מתברר כי החדר הפנימי ביותר, הוא, ורק הוא, כביכול מקום מושב של המלך עלי ארץ, הדום רגליו של כס המלכות, וכל השאר פרוזדורים ואולמות כניסה35.

הענן והכבוד השוכנים על אוהל מועד ובתוכו36, הם גילוי דבר ה' אל האדם, ועיקרם ושורשם בקודש הקודשים. לכן, אין לאדם דריסת רגל ורשות כניסה לשם (מלבד ביום הכיפורים). לכן גם אין האדם יכול לעשות שם שום עבודת קרבן או תפילה, ולא תוכל להיכנס שמה אש הדיוט. אלא הכול 'מלמעלה למטה', "משמיים לארץ", כבריאה עצמה, שאין אדם נוכח בה - "כי בענן אראה על הכפרת" (ויקרא, ט"ז, ב; וברש"י).

מקודש הקודשים מדבר ה' אל האדם37, ואילו בקודש עומד האדם לפני ה'. "והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים" (שמות, כ"ו, לג), הבדלה חדה בין שני תחומים, בין שני מושגים, בין שני עולמות38 - שיחדיו בונים מקדש מלא ועולם מלא, באחדות - אך בהבחנה בלא טשטוש.

* * *

הבחנה והבנה זו, נותנת בידינו את המפתח להבנת משמעות ההבדל בין היום השמיני לבין יום הכיפורים. היום השמיני, הוא יום הופעת שכינה על אוהל מועד כולו - גם על הקודש, ולא רק על קודש הקודשים. באופן מיוחד במינו שימש כל האוהל כמקום משכנו של המלך ה' אלהי ישראל ביום הופעתו לעם וביטא בכך במשכן כולו את התוכן המיוחד, שישנו בדרך כלל רק בקודש הקודשים39.

ממילא חסומה הכניסה ביום זה לא רק לקודש הקודשים, אלא גם לקודש. לפיכך, לא נזכרה ביום זה עבודת פנים40, גם מה שצריך היה ליקרב בפנים - עגל החטאת - קרב בחוץ, ועם זאת נשרף כחטאת פנימית.

יתרה מזאת: אפילו האש על המזבח החיצון מקורה מלמעלה - "ותצא אש מלפני ה' (= מהקודש) ותאכל על המזבח את העלה ואת החלבים" (ויקרא, ט', כד); והעם הניצב בחצר, "אל פני אהל מועד" (ט', ה)41, נופל על פניו (שם, כג--כד). ביום זה, אי-אפשר שתבוא קטורת על גחלי אש מן ההדיוט - שכן אש זרה היא אפילו בקודש. הרי אפילו במזבח החיצון שימשה אש שיצאה מלפני ה' ואין מקום לאש מן ההדיוט - קל וחומר בקודש פנימה42.

רק משה ואהרן באים אל אוהל מועד. לפני שיצאה האש מאת ה', נכנסים הם אל תוך הענן (שלפני כן משה לא היה יכול להיכנס אליו - שמות, מ', לה) - ואף זאת אינה כניסה לשם עבודה, אלא להביא את הברכה: "ויצאו ויברכו את העם" (ויקרא, ט', כג)43.

חטא נדב ואביהוא לאור זה, כפשט הפסוקים ודברי חז"ל, הוא ביסודו עצם הכניסה אל תוך האש העליונה עם מחתת קטורת ואש זרה מן ההדיוט44. זהו ניסיון לערבב את התחומים, לטשטש את מלוא משמעותה של ההתגלות האלוהית, שאין אדם יכול להיות שותף בה45.

כל שאר הדברים הפוסלים שמצאו דרשנים ופרשנים בנדב ואביהוא, ונרמזו בכתוב, (כגון: איסור שתויי יין, שנאמר לאהרן מיד בסמוך, ויקרא, ח', יא46) - כל אלו יש להבינם כגורם או כתולדה וכתוצאה מטשטוש התחומים וערבוב העולמות שבין האנושי לבין האלוהי47.

על כן יצאה האש מלפני ה', ואכלה את מקריבי האש הזרה, הבאים אל הקודש, ונשרפו "בקרבתם לפני ה'" - למען הודיע, שכל תופעה אנושית-עולמית בטלה בפני ההופעה האלוהית, למען הדגיש, שכל הכוחות העולמיים מקבלים את כוחם וקיומם רק מכוחה של ההופעה האלוהית בבריאה, בעולם, באדם ובישראל48. "בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד" (ויקרא, י', ג).

האסון הנורא של היום השמיני, והבכי שבוכה כל העדה את השרפה אשר שרף ה', הותירו שאלה גדולה וקשה - האמנם ניתן להתקרב לפני ה' בלא למות? - והרי דווקא עכשיו, לאחר החטא ולאחר התגלות מידת הדין בבני אהרן, מתחדדת ההרגשה, שיש צורך באפשרות לבוא לפני המלך ולבקש ממנו מחילה ורחמים!

אכן, שאלה קשה זו אינה מפורשת בספר ויקרא, אלא בנסיבות דומות ומקבילות בספר במדבר: מאתיים וחמשים נשיאי עדה, נכבדים אך זרים לכהונה, שהקריבו מחתות קטורת לפני ה', ונשרפו כולם באש שיצאה מאת ה' בהיגלות הכבוד לעיני העדה פתח אוהל מועד - ממש בדומה ליום השמיני (במדבר, ט"ז, טז--יט, לה; י"ז, א--ה). גם הקהל, שהתלונן למחרת על מות נשיאי עדה אלו, ניגף במגפה עם הופעת כבוד ה' באוהל מועד, והמגפה נעצרה בהוצאת הקטורת החוצה על ידי אהרן.

אז עלתה השאלה במלוא עוזה: "ויאמרו בני ישראל אל משה לאמר, הן גוענו אבדנו, כלנו אבדנו. כל הקרב, הקרב אל משכן ה' ימות, האם תמנו לגוע?" (במדבר, י"ז, כז--כח). לשאלה נוקבת זו, איך נבוא אל הקודש ולא נמות, באה התשובה בפרשת יום הכיפורים: "בזאת יבא אהרן אל הקדש...". יש אפשרות לכפר ולטהר. יש אפשרות לבוא, לא רק אל הקודש, אלא גם אל קודש הקודשים!

אבל שונה הוא היום השמיני ביסודו מיום הכיפורים. ביום השמיני, השכינה נגלית לעיני כל העדה בחוץ, ואילו ביום הכיפורים השכינה נסתרת וכביכול מפנה מקום אפילו בקודש הקודשים, כדי שיוכל האדם להיכנס לפני ולפנים49. ואכן, בפרשת יום הכיפורים (ויקרא, ט"ז) אין שום התגלות או ביטוי של התגלות50.

לא רק אפשרות להיכנס ולכפר יש כאן, אלא גם צורך הכרחי. זאת מפני הטומאות והפשעים, שדבקו גם באוהל מועד פנימה: "וכפר על הקדש מטמאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם, וכן יעשה לאהל מועד השכן אתם בתוך טמאתם" (ט"ז, טז) - שאם לא יתכפרו, מי יודע אם תוכל השכינה להוסיף ולשרות בתוכם.

לכן, ביום הכיפורים, ביום עינוי נפש, מביאים קטורת וגחלי אש מן המזבח החיצון, אש הדיוט, אל מבית לפרוכת, ושם בפנים עומד האדם לפני ה', מעלה קטורת ומזה מן הדם. יש לציין כי מחיצת הפרוכת אינה נזכרת כלל בשמה, אפילו במקום שמדובר בהזיה לפניה51.

יוצא אפוא, שתחום כניסת האדם אל הקודש משתנה בעצם יום הכיפורים ומתקדם שלב אחד פנימה: מזבח הקטורת, שמכוון תמיד אל מול הארון והכפורת - "לפני הכפרת אשר על העדת", אך נתון "לפני הפרכת אשר על ארן העדת" (שמות, ל', ו), כלומר בהפסק המחיצה - 'מובא' ביום הכיפורים אל קודש הקודשים פנימה על ידי המחתה וגחלי-האש. גם פר החטאת של הכוהן המשיח, שבכל השנה מזים את דמו "שבע פעמים לפני ה' את פני פרכת הקדש" (ויקרא, ד', ו) - ביום הכיפורים מוזה דמו בפנים, לאחר כיסוי הכפורת בענן הקטורת (שבא במקום הכיסוי של הפרוכת!)52. הזיה זו היא "על פני הכפרת קדמה, ולפני הכפרת" (ויקרא, ט"ז, יד).

גם המזבח הפנימי, שכל השנה אסור להעלות עליו עולה ומנחה, ואין עליו כפרת דמים מחויבת של קרבן חטאת (למעט פר העלם דבר, אם קרה) - אחת בשנה מכפר אהרן על קרנותיו מדם חטאת הכיפורים (שמות, ל', ט--י). כלומר, מה שבכל השנה נעשה במזבח החיצון - מתן דם חטאת על קרנות המזבח (ויקרא, ד', ל; משנה, זבחים, ה', ג), מתגלה ביום הכיפורים במזבח הפנימי (וכן בחטאת הכוהן המשיח או הקהל). ואילו התוכן של המזבח הפנימי בכל השנה - העלאת הקטורת - מתגלה ביום הכיפורים בקודש הקודשים53.

אם באמת יצא הכוהן בשלום מן 'המפגש' הזה עם השכינה, התברר לכל העם כי נרצה עוונם, נתכפר פשעם ונטהרה טומאתם, ותוסיף השכינה לשרות בתוכם כבראשונה - בהבדלה הקבועה, שמוצגת על ידי הפרוכת.

עבודת יום הכיפורים היא, לפיכך, השלמה ותיקון ליום השמיני. וזאת באמצעות הניגוד בין הופעת השכינה ביום השמיני על אוהל מועד כולו עד לעזרה, עד למזבח החיצון, לעיני העדה הנאספת בחצר מול הפתח, לבין הכניסה ביום הכיפורים אל הנעלם והנסתר עד חביונו54.

זו התשובה לשאלה, איך נחיה כאשר השכינה בתוכנו וכל הקרב ימות, איך נחיה עם מידת הדין הגלויה, או איך נתקיים בקרבת היכלו של מלך, כאשר כל סטייה קלה מולידה אש. כפרת הטהרה של יום הכיפורים היא התשובה, היא התיקון המאפשר חיים!

בשולי העניין נציין, שגם במגפה, שפרצה בעם לאחר תלונתם על שרפת עדת קורח (במדבר, י"ז, ו) - גם שם שימש אהרן כשליח ציבור, שכיפר על העם ועצר את המגפה באמצעות הקטורת. אך בהבדל ממעשה יום הכיפורים, במגפת העדה בעניין קורח, הקטורת והאש מהמזבח החיצון אינם מוכנסים פנימה, אלא נלקחים מן המזבח ולחוץ, אל תוך הקהל: "ויהי בהקהל העדה על משה ועל אהרן ויפנו אל אהל מועד והנה כסהו הענן וירא כבוד ה'... ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטרת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם כי יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף. ויקח אהרן... וירץ אל תוך הקהל... ויתן את הקטרת ויכפר על העם. ויעמד בין המתים ובין החיים, ותעצר המגפה" (במדבר, י"ז, ו--טו). ההבדל בין שני העניינים הוא בכך, שכאשר השכינה במקומה בקודש הקודשים שבמשכן - הכפרה בקטורת היא פנימית, במקום השכינה. אך במגפה, קצף ה' המשחית בשם ה' (עיין שמות, י"ב, יב--יג, כד) יצא אל העם לבצע את משפט ה', והתגלות השכינה אינה במקומה, אלא בחוץ. על-כן שולח משה את אהרן למקום התגלות השכינה, הוא המקום שבו ניצב המשחית בין החיים ובין המתים - ושם נתן אהרן את הקטורת וכיפר על העם. כל זאת בדומה לכפרת קודש-הקודשים פנימה, ביום הכיפורים.

מבנה וסדר בפרשת העבודה בקודש הקודשים (ויקרא, ט"ז)

על בסיס הניגוד הקוטבי, שהובא לעיל, בין עבודת היום השמיני לבין עבודת קודש-הקודשים (שהיא עבודת יום הכיפורים לדורות), נוכל לבחון בצורה מדוקדקת את פרשת עבודת קודש הקודשים, ולראות את פתרון בעיותיה הפנימיות לאור הניגוד הנזכר לעיל.

ראשית, נציין, שיש להבחין בין רוב הפרשה - שנאמרה כמצווה לשעתה, מיוחדת לאהרן הכוהן "בכל עת", לבין המצווה לדורות, שנאמרה רק בסוף הפרק, וזמנה ביום הכיפורים בלבד - "והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה" (ויקרא, ט"ז, לד).

את הדיון בפרטי הפרשה נחלק לשניים: א. בירור המטרה העיקרית לכניסת אהרן אל קודש הקודשים (לעומת המטרות שהן רק מטרות 'נלוות'). ב. יישוב הכפילויות והקשיים בפסוקים.

א. "בזאת יבא אהרן אל הקדש" - לשם מה?

ניתוח מדוקדק של פרשת עבודת קודש הקודשים (ויקרא, ט"ז), על השאלות והבעיות העולות בה, כבר הציג הרב מרדכי ברויאר בספרו המצוין "פרקי מועדות" (ירושלים, תשמ"ו, חלק ב', עמ' 503 ואילך), והוא נוקט בספרו בעמדת יסוד כפולה:

1. קיים דמיון בין עבודת היום השמיני לעבודת קודש הקודשים (זו המיוחדת לשעתה, לאהרן בלבד). לפיכך, כל קרבן שנזכר בפרק ט"ז, יש בו בחינה דומה לקרבנות אהרן והעדה שביום השמיני, קרי: קרבנות חיצוניים נשרפים. רק הבחינה הנוספת שיש בויקרא, ט"ז, של כפרת הקודש, הכוהנים והעם - בחינה שמקורה במטרת עבודת יום הכיפורים לדורות - רק היא הגורמת לכך, שחטאת אהרן והעדה בפרק ט"ז הן פנימיות, וזה גם המקור לכפילות בפרשה.

2.     הכניסה אל קודש הקודשים איננה בעיקרה לשם עבודה פנימית, אלא לשם תפילה והשתחוויה - כמו ביום השמיני. רק הצירוף הנלווה של הצורך בכפרת הקודש, הכוהנים והעם - שמקורו, כאמור לעיל, ביום הכיפורים לדורות - מביא לכך, שתהיה בכל כניסה גם עבודה פנימית.

בעיקר בולט הסברו זה של ר"מ ברויאר לפסוק כג: "ובא אהרן אל אהל מועד...", המקביל לפסוק שנאמר בפרשת היום השמיני (ט', כג): "ויבא משה ואהרן אל אהל מועד, ויצאו ויברכו את העם". הכניסה היא אפוא כניסה לשם תפילה והשתחוויה55.

אולם, אינני יכול לקבל הנחות יסוד אלו של הר"מ ברויאר בניתוח הפרשה, מכיוון שהוכחנו לעיל, שאכן עבודת קודש הקודשים דומה לעבודת היום השמיני - אך בהקבלה ניגודית-קוטבית!

לפיכך, ההסבר האלטרנטיבי המוצע להלן, נוקט עמדת יסוד הפוכה בשתי נקודות אלו. כלומר:

1. יש דמיון ניגודי-קוטבי בין עבודת היום השמיני, שכולה בעזרה, לבין עבודת קודש הקודשים, שעיקרה בפנים. עבודת קודש הקודשים (ויקרא, ט"ז) מבטאת תופעות, שהן קוטביות בדמיונן לאלו של היום השמיני (ויקרא, ט').

2. כל מטרתה של הכניסה אל הקודש בפרק ט"ז, גם זו המיוחדת לאהרן "בכל עת", היא לעבוד עבודה פנימית לכפר ולטהר, על-פי הצורך המתעורר, את המקדש עצמו, את הכוהנים, או את כל עם הקהל. זאת בניגוד לאופי הכניסה ביום השמיני, שהיא קבועה מראש.

ככלל, כניסה רק לשם התייחדות עם השכינה או לשם שמיעת דבר ה' - היא תפקיד, שהיה שייך, רובו ככולו, למשה. אהרן, לעומת זאת, היה מעין שליח-ציבור לכפר ולטהר - וזה כולל צרכים מזדמנים, מעין מה שמצינו בפרשת המגפה לאחר חטא קורח, כדלעיל56.

על בסיס הנחות אלו, ועל בסיס ההנחה, שהיו אפשרויות שונות של צורך בכפרה וטהרה (כפי שיורחב להלן) - נבחן את המבנה והסדר בפרשה, וננסה ליישב על ידי כך גם את הכפילויות והקשיים שיש בה.

ב. מבנה וסדר בפרשת קודש הקודשים (יום הכיפורים)

בפרשה זו עולים מספר קשיים, ונציגם, בקיצור דברים, כפי שהציגם הר"מ ברויאר בספרו (שם, עמ' 503 ואילך):

1. מה ראה הכתוב להפסיק במצוות הבגדים (פסוק ד) בין קרבן אהרן (פסוק ג) לבין קרבן העם (פסוק ה)?

2. מדוע נכפל הפסוק "והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו" (פסוק ו ופסוק יא), ואיזו הקרבה היא בפסוק ו - שהרי לא נזכרה שם שחיטה, לעומת פסוק יא, שבו נזכרה שחיטה? (חכמים דרשו שבפסוק ו' מדובר בווידוי - אך אין זה נראה פשוטו של מקרא).

3. שאלה דומה לשאלה הקודמת מצויה בשעיר החטאת: תחילה בפסוק ט נאמר: "ועשהו חטאת" - ולכאורה זו הקרבה בפועל (לעומת השעיר לעזאזל, אשר "יעמד חי לפני ה'"), אך אח"כ בפסוק טו נאמר: "ושחט את שעיר החטאת אשר לעם וכו'" - והרי לכאורה כבר נשחט והוקרב לפני כן? (גם פה דרשו חכמים את "ועשהו חטאת" בפסוק ט כקריאת שם הקרבן בלבד: "לה' חטאת" - וגם זה אינו פשוטו של מקרא).

4. מקומם ופירושם של פסוקים כג--כד: לשם מה יבוא אהרן אל אוהל מועד, האמנם לפשוט את בגדי הקודש בלבד? (חכמים דרשו, שמדובר בהוצאת כף ומחתה - ו"כל הפרשה כולה נאמרה על הסדר חוץ מפסוק זה" [יומא, עא, ע"א]; וראה רמב"ן לפסוק זה, ובספרו של ר"מ ברויאר שם עמ' (518 ;508.)

הסבר הפרשה ויישוב הקושיות פשוט למדי, אם נעמוד על כך, שיש מקרים שונים של כניסת אהרן אל קודש הקודשים לצורכי כפרה. ממילא גם הפרשה מתייחסת, בצורה מורכבת, למקרים השונים. בכך יימצא המפתח לפתרון הכפילויות והקושיות בפרשה57.

כאמור לעיל, שונה המצווה לאהרן מהמצווה לדורות, בכך שאהרן רשאי היה להיכנס לקודש הקודשים "בכל עת" (ולאו דווקא ביום הכיפורים) - ועובדה זו קובעת שתיים או שלוש סיבות לכניסה פנימה לכפר ולטהר:

1. לצורך אהרן עצמו (ו"ביתו" = אשתו, משפחתו).

2. לצורך אחיו הכוהנים העובדים בקודש, ולצורך הקודש עצמו והכלים (ראה פסוק לג; "ביתו" כולל אולי אף את הכוהנים, "בית אהרן" [תהלים, קט"ו]).

3. לצורך כל קהל ישראל.

בכך כמובן מקופלת ההנחה, שכניסה "בכל עת", אין פירושה סתם "בכל שעה שהוא רוצה" (כלשון המדרש שהובא לעיל), אלא "בכל עת שהוא צריך", בכל עת שהתעורר במדבר צורך לכפר על המקדש, על הכוהנים, או על קהל ישראל.

מורכבות הפרשה והכפילויות בה, לפי זה, אינן כפילויות של אותו עניין, אלא ביטוי של המקרים השונים, שבהם התעורר הצורך להיכנס פנימה.

בתרשימים להלן יובאו מספר הסברים אפשריים של הפרק ומבנהו - לאור ההנחה דלעיל. בביטוי 'מבנה' כוונתי לכך, שגם פרק כזה יש בו מבנה שירי, מיועד למקהלה שיש בה קולות אחדים, ולפיכך יש בפרק קריאה ומענה או קריאות משלימות.

תחילה נציג את האפשרות הפשוטה יחסית - שהפרשה כפולה ובנויה בשני צירים - מבחינת המקהלה 'שני קולות'. האחד - כפרת אהרן "בעדו ובעד ביתו" (והיא תכלול גם את כפרת אהרן על הקודש), והשני - כפרת אהרן "בעדו ובעד כל קהל ישראל". הטורים עצמם שזורים זה בזה לסירוגין בפסוקים, כדי להדגיש את הקשר המשותף שישנו ביניהם, למרות ההבדלים. אולם כל טור יכול להיקרא גם לעצמו, על-פי עקרונות המקהלה. אמנם, מבחינת ההלכה הטור השמאלי תלוי בטור הימני, ורק הטור הימני יכול לעמוד לעצמו.

מבנה הפרשה, בהנחה שהיא כפולת מקרים יהיה אפוא כזה:

                        פתיחה: פס' א

מבנה זה מבהיר כיצד ניתן לקרוא את כניסת אהרן לכפר "בעדו ובעד ביתו" ברצף אחד בתוך המבנה, כך שאין כל הפסקה במעשיו על ידי שעירי העדה. אלה נמצאים בטור השני של כפרת העדה. לפיכך, אין פס' ד מפסיק כלל בין הקרבנות, מאחר שהוא חלק מכפרת אהרן על עצמו ועל ביתו. חשוב אף לציין, שאהרן ילבש בגדי קודש מיוחדים אף לכפרת עצמו וביתו בלבד. אמנם, כפילות הלשון של פסוק ו ופסוק יא תתפרש בהסבר זה רק ככפילות לצורך חזרה לעניין. כלומר: מפני שהשעירים בפסוקים ז--י מפסיקים את העניין, חוזרת התורה בפסוק יא על הנאמר בפסוק ו, כדי לומר שחזרנו לעניין הראשון58. מאחר שחזרה התורה להקרבת אהרן ולטור הראשון יכולה הייתה להמשיך בו, לפרט ולהזכיר שחיטתו, לעבור לעניין הקטורת שיאפשר להזות מדם הפר על-פני הכפורת בקודש הקודשים. מכאן, שההקרבה של פס' ו ושל פס' יא היא אותה הקרבה עצמה, וכמו בפירוט קרבן עולה או חטאת נזכרת הקרבה ואחר-כך נזכרת שחיטה (ויקרא, א', ג--ה; ד', ג--ד ועוד). בדיוק כך חוזר פס' טו אל סיומו של פס' ט, לאחר ההפסקה הארוכה של כפרת אהרן וביתו.

אבל אפשר לקרוא את הפרשה תוך ראייה מורכבת יותר - של שלושה, ארבעה או אולי אף שבעה מקרים של כניסה אל הקודש, מפני צורך כפרה, המתעורר ומופיע "בכל עת". בדרך זו נוכל לראות בפרשה טורים רבים - שהם קולות רבים במקהלה, וכל אחד מייצג מקרה כפרה שונה. פסוקים אחדים משותפים לטורים אחדים, כלומר, לקולות אחדים במקהלה. פסוקי הפתיחה ופסוקי הסיום משותפים לכל המקרים.

1. הפתיחה הכפולה: פס' א מתייחס לפרשה כולה, בעוד פס' ב פותח את כפרת אהרן על עצמו ועל ביתו.

2. פס' יא חוזר לפס' ו לאחר הפסק, אך על-פי הסיום אפשר לפרש את "ביתו" כמשפחתו המצומצמת בפס' ו וכמשפחת הכוהנים בפס' יא (יש לזכור, שמשפחת אהרן היא גם משפחת הכוהנים כולה).

3. הלשון הנראית כלשון חתימות בתחילת פסוק טז, בסוף פסוק יז ובפסוק כ - מוסברת על-פי מבנה הפרשה, כחתימות למקרים שונים של כפרה בעבודת הכוהן בקודש הקודשים.

בכל אפשרויות הפירוש שהצגנו באמת עולה, שכל הפרשה כתובה על הסדר חוץ מפסוקים כג--כה, שמשמשים סיום לכל סוגי הכפרות. זהו אולי פירוש טוב לקביעת חז"ל, ש"כל הפרשה כולה על הסדר חוץ מפסוק זה" (יומא, עא, ע"א).

ביאתו של אהרן אל אוהל מועד בפסוקים אלו, תתפרש באמת כיציאתו מן הקודש אל אוהל מועד, ושלא על הסדר59. אולם הסיבה לכך איננה חילוף סדר סתם, אלא שפסוקים אלו יכולים להיקרא גם אחרי פסוק יד, כלומר לאחר כפרת הקודש והכהונה, ואז בוודאי שהכוהן בא מן הקודש אל אוהל מועד. רק כאשר הוא בא אחרי כפרת ישראל הכוללת - אז הוא שלא כסדרו.

עניין זה, הוא שאילץ את חכמים לדון באריכות במקומו של פסוק זה בסדר העבודה של יום הכיפורים, להכניס לפניו את העבודות הנעשות בחוץ בבגדי זהב (שלא נזכרו בפרשתנו) - והיא המחלוקת הגדולה בסוגיות (יומא, ע) לגבי סדר העבודה.

הוכחה חותכת למבנה המורכב האמור לעיל (ובעיקר לטבלה האחרונה), היא סיומה של הפרשה (פסוקים לב--לג): כאשר נקבעת שם המצווה לדורות, מפורטים בפסוקים אלו כל מקרי הכפרה, שהרי ביום הכיפורים כולם מחויבים:

כפרה על עצמו וביתו: "וכפר הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו ולבש את בגדי הבד בגדי הקדש"

       כפרה על הקודש: "וכפר את מקדש הקדש"

       כפרה על אוהל מועד: "ואת אהל מועד..."

       כפרה על המזבח: "...ואת המזבח יכפר"

       כפרה על הכוהנים: "ועל הכהנים..."

       כפרה על עוונות קהל ישראל: "...ועל כל עם הקהל יכפר" (ט"ז, לב--לג).

       בדרך זו מתפרשת יפה הלשון המורכבת של פסוק לב, וכן הלשון ו"כפר" בראשו של פסוק זה, שהיא בעצם כפרת עצמו וביתו. נראה, שבמצווה לדורות, כפרת עצמו כוללת גם את כפרת משפחתו, וכפרת הכוהנים נזכרת לעצמה. כאן גם רואים שלבישת הבגדים, בגדי הקודש, בפסוק ד, היא חלק מודגש ומיוחד בכפרת עצמו ומשפחתו, כפי שהראינו בתרשימים, ורק מתוך כפרה זו ובעקבותיה באות כל הכפרות האחרות.