'הארץ' ו'ארץ כנען' בתורה*

גבול הכנעני וארץ כנען

פרשת "תולדֹת בני נֹח" (פרק י', וכהמשך לפרק ט') באה בוודאי לשם תיאור התהליך של התפלגות הגויים והתפשטותם בארץ אחרי המבול (י', א, ה, יד, יח, לב). משמעות רעיונית חשובה עולה מתיאור זה: מוצא האנושות שלנו מנח, ומכאן גם המחויבות של כלל האנושות למצוות שנאמרו לנח. בצד העיקר הזה יש בתיאור גם הדגשות והרחבות בנקודות חשובות לתורה, כגון גבורת ממלכתו של נמרוד (שם, ח-יב), המתקשרת לפרשת מגדל בבל (י"א, א-ט) ולבבל בכלל.

מכל שבעים העמים שנזכרו בפרק (על פי ספירת חז"ל),[1] רק אצל הכנעני נזכר תיאור של גבול,[2] וזאת קרוב לוודאי מפני חשיבותה של ארץ כנען בהמשך התורה והבטחתה לאבות.[3]

נבחן מהו גבול זה:

ויהי גבול הכנעני                                                                 
מצידֹן בֹּאֲכָה גררה עד עזה                                                    
[מצידֹן] בֹּאֲכָה סדֹמה ועֲמֹרה ואַדְמה וצְבֹיִם עד לָשַע        (י', יט).

כדי להבין נכונה פסוק זה, יש לפי דעתי לקבוע שני דברים:

א.      צידון בפסוק הזה איננה רק העיר, אלא כל המרחב הקשור לצידון והסמוך לה,[4] כלומר: כל המרחב המשתרע מצידון העיר עד עמק עיון ועמק הליטני בדרום בקעת הלבנון[5] (היא גם ממלכת צידון ההיסטורית!).

ב.      המילה 'צידון' משמשת את שני חלקי הפסוק; "בֹּאֲכָה גררה..." ו"בֹּאֲכָה סדֹמה..." - שניהם מתחילים בצידון. כלומר: הגבול המערבי הוא מצידון - בואכה גררה עד עזה; והגבול המזרחי הוא מצידון - בואכה סדומה... עד לשע.[6] לשע מזוהה על ידי התרגומים העתיקים כקלירוהי, עיר מרחצאות מרפא עתיקה בצפון-מזרח ים המלח.[7]

במילים אחרות: גבול הכנעני המתואר בפסוק הוא עמק החוף - מצידון עד עזה, ועמק הירדן - מן החרמון עד ים המלח. בשני המקרים יש להניח, שעזה ולשע באו למעט ולא לרבות, כלומר - מושב הכנעני בפועל לא הגיע עד גרר ועד סדום, אלא רק סמוך להם.[8]

הוכחה ברורה לכך שפסוק זה מתאר גבול מערבי וגבול מזרחי ומשאיר את פאת דרום בלתי מוגדרת (ולא כפי שניתן לחשוב שהוא מתאר את גבול מערב ודרום, בלי הגבול המזרחי) - אנו מוצאים בתיאור העמים היושבים בארץ בפי האנשים מבני ישראל התרים את הארץ:

עמלק יושב בארץ הנגב                                                        
והחתי והיבוסי והאמֹרי יושב בהר                                          
והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן           (במדבר י"ג, כט).

וכך בספר יהושע פעמיים. פעם אחת בקצרה:

ויהי כשמֹע כל מלכי האמֹרי אשר בעבר הירדן ימה                 
וכל מלכי הכנעני אשר על הים...                      (יהושע ה', א).

ופעם שנייה יותר בפירוט, כמו בספר במדבר:

הכנעני ממזרח ומים                                                         
והאמֹרי והחתי והפרִזי והיבוסי בהר                                        
והחוי תחת חרמון בארץ המצפָּה                            (שם י"א, ג).

גבול הכנעני בבראשית י' חופף אפוא את תחום מושב הכנעני, כפי שהוא מופיע בבמדבר י"ג; וכך נוכל להבין במדויק גם את ההגדרה של 'ארץ כנען' כיחידה גאוגרפית:[9] 'ארץ כנען' היא הארץ שבין עמק הירדן ובין עמק החוף, כלומר, שדרת ההר המרכזי - מן הלבנון ועד לנגב - אשר שני עמקי אורך אלו מקיפים אותה ממזרח וממערב. יושבי ההר לשבטיהם (בעיקר החתי, החוי, הפריזי והיבוסי) נקראו בשם הכולל 'אמורי',[10] ואילו יושבי העמקים נקראו 'כנעני', כשם כולל.[11] אך כאשר מתייחסים באופן כללי לכל שטח הארץ, אשר שני עמקי האורך, עמקי מושב הכנעני, גובלים אותה, היא נקראת בשם 'ארץ כנען' כשם כללי - על שם הכנענים היושבים בעמקים שבגבולותיה! על כן: גבולה המזרחי של 'ארץ כנען' הוא עמק הירדן, ואילו עבר הירדן איננו ארץ כנען. עבר הירדן הוא במת ההר שבין עמק הירדן לבין המדבר, כלומר, בין ארץ כנען לבין המדבר. יושבי ההר בעבר הירדן עשויים אמנם להיקרא 'אמורי' ("סיחון מלך האמורי"), אבל מכיוון שלכנעני (יושב העמקים) אין מושב מזרחית לעמק הירדן, אין השם 'ארץ כנען' חל שם![12]

גבולות 'ארץ כנען' בפרשת מסעי מוכיחים בבירור, שעבר הירדן המזרחי אינו בכלל תחום 'ארץ כנען', ושהגבול ביניהם עובר בעמק הירדן:

זאת הארץ אשר תִּפֹּל לכם בנחלה ארץ כנען לגבֻלֹתיה... והיה לכם גבול נגב מקצה ים המלח קדמה... והתאויתם לכם לגבול קדמה... וירד הגבול ומחה על כתף ים כנרת קדמה. וירד הגבול הירדנה והיו תוצאֹתיו ים המלח זאת תהיה לכם הארץ לגבֻלֹתיה סביב       
                                                             (במדבר ל"ד, ב-יב).

גם בפרשת ערי המקלט בספר במדבר אנו מוצאים פסוק מפורש אשר מבחין בין 'ארץ כנען' לבין 'עבר הירדן' המזרחי:

את שלֹש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלֹש הערים תתנו בארץ כנען ערי מקלט תהיינה   (שם ל"ה, יד).

ובכמה מקראות בסוף ספר במדבר נאמר במפורש: "כי אתם עֹברים את הירדן אל ארץ כנען" (שם ל"ג, נא; ל"ד, ב, כט; ל"ה, י).

מעניין לבחון לאור זה את תיאור תחומי הארץ הנשארת (יהושע י"ג), אשר כוללים את כל עמק החוף מדרום לצפון, אזור שלא נכבש, שהרי "ורכב ברזל בכל הכנעני היֹשב בארץ העמק" (יהושע י"ז, טז; ועיין: שופטים א', יט). בעת שנכתב הספר היה חלקו הדרומי של עמק החוף כבוש בידי הפלשתים-הכפתורים, ועל כן אומר הכתוב: "זאת הארץ הנשארת כל גלילות הפלשתים וכל הגשורי" (יהושע י"ג, ב).[13] אך עניין זה מצריך הדגשה, שגם כאשר התיישבו שם פלשתים בינתיים, עדיין נחשב כל עמק החוף על גבול הכנעני הקדום: "מן השיחור אשר על פני מצרים ועד גבול עקרון צפונה לכנעני תחשב..." (שם, ג). אזור זה כולל את עמק החוף כולו, מגבול מצרים ומגבול השפעתה של צידון ועד רגלי ההר, וכפי שנאמר בהמשך: "מתימן כל ארץ הכנעני ומערה אשר לצידֹנים עד אפקה עד גבול האמֹרי" (שם, ד; אפק היא ראש העין של ימינו). ההר עצמו הוא כבר מקום מושב האמורי.[14]

ב. 'הארץ' = ארץ ישראל

השם 'ארץ ישראל' במשמעו הידוע בפינו - בתור הארץ הנבחרת, המקודשת והמיועדת לעם ישראל - מקורו בלשון חכמים, ואין הוא נמצא כלל במקרא במובן זה. במקומות שנזכר הביטוי במקרא, אין פירושו אלא 'הארץ של עם ישראל', הארץ שבה יושבים ישראל בפועל, ולפעמים גם הארץ של ממלכת ישראל - להבדיל מזו של ממלכת יהודה.

מדהים לגלות כי בתורה עצמה אין ביטוי זה מצוי כלל, בשום משמעות. המקום הראשון במקרא שבו בא הביטוי 'ארץ ישראל' הוא רק בספר שמואל, בתיאור הפלשתים המדכאים את ישראל:

וחָרָש לא יִמָצא בכל ארץ ישראל כי אמרֻ פלשתים פן יעשו העברים חרב או חנית. וירדו כל ישראל הפלשתים...             (שמ"א י"ג, יט-כ).

'ארץ ישראל' עומדת כאן לעומת 'ארץ פלשתים'; משמעותה - תחום ישיבתם של ישראל בפועל, והיא איננה כוללת בגבולה את ארץ פלשתים. גם בפסוק אחר ש'ארץ ישראל' נזכרת בו, הביטוי בא למעט, וכאן הוא ממעט דווקא את ארץ יהודה: "יהודה וארץ ישראל המה רֹכליך..." (יחזקאל כ"ז, יז).

מסקנה: הביטוי 'ארץ ישראל' בלשון המקרא אין בו שום מטען מיוחד, דתי, מוסרי או רעיוני, והוא שווה ערך לביטויים כגון 'ארץ מואב', 'ארץ אדום', 'ארץ פלשתים' וכד'. בתורה לא נזכר ביטוי זה כלל - גם לא במובן של ארץ אשר יושבים בה ישראלים, כיוון שלא ישבו בה ישראל עדיין. בינתיים, זו דווקא ארצם של הכנענים ושאר העמים אשר ישבו בה בפועל.

אבל לעומת זאת יש בלשון המקרא, ובמיוחד בלשון התורה, ביטוי אחר, אשר אכן מכיל את המטען המיוחד שקיבל השם 'ארץ ישראל' בלשון חכמים ובלשוננו, במובן הקדושה המיוחדת. ביטוי זה הוא 'הארץ' בה"א הידיעה - הארץ הידועה, הנבחרת, היעודה, המובטחת.

יתר על כן: 'הארץ', הארץ הנבחרת והיעודה, מייצגת בזעיר אנפין את 'הארץ' במשמעות תבל כולה.[15] בראשית הייתה 'הארץ'-תבל (א', א); האדם בכללו נוצר לרשת אותה, ולקיים בה את ייעודו (שם, כח). לבסוף, מתוך תבל כולה - נבחרה "הארץ הזאת", ומתוך האדם - נבחר אברהם. ומשנבחר אברהם, נשלח אל הארץ הנבחרת לקיים בה את הייעוד, לשמור "דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (י"ח, יט).

כלומר: 'ארץ ישראל' במובן שבפי החכמים, נקראת בלשון התורה 'הארץ', או 'הארץ הזאת' - "לזרעך אתן את הארץ הזאת" (י"ב, ז).

לעומת זאת, 'ארץ כנען' - במישור הזיקה והשייכות שבו אנו דנים כרגע - מבטאת הרגשת שייכות טבעית רגילה, ללא שום מעלה ייחודית, כפי שהיא מקובלת בתודעת בני אדם, כלומר: הארץ השייכת לכנענים. בדיוק כמו היחס שיש בתודעתנו לביטוי מסוג 'ארץ מואב', 'ארץ פלשתים' או 'ארץ מצרים'.

כאשר משתמשת התורה בביטוי המהופך - "והכנעני אז בארץ" (בראשית י"ב, ו), ברצונה לומר, שבאותו זמן ישב הכנעני בארץ, ובאותו זמן הארץ שייכת לו כביכול. אולם באמת איננה שלו, ולא לעולם יֵשב בה, שהרי יש לזכור כי לעומת 'ארץ כנען' קיים המושג הרחב יותר של 'הארץ' - תבל כולה (והחלק הנבחר שבה היא 'הארץ' - ארץ ישראל), והיא שייכת לה'. הוא שברא את העולם, הוא הנותן ארצות לעמים, והוא גם שיכול לקחת אותן מהם אם ירצה.[16]

מכאן פירושם הידוע של שני הפסוקים האלה בכל הדגשותיהם:

ויעבֹר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ. וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו                           (בראשית י"ב, ו-ז).

'ארץ כנען' שנזכרה בפסוק ה איננה קניין טבעי ומוחלט של הכנענים היושבים בה, אלא, כמו 'הארץ'-תבל כולה, ביד ה' היא לתת אותה, ומושב הכנעני בארץ זמני, כל עוד ה' נותן לו זאת.[17] אך יכול מלך העולם ו'בעל הבירה' לקחתה מהם ולהבטיחה לאברהם אבינו אשר ישר בעיניו, לתת לו אותה בעתיד לנחלה (ואף לחזור ולקחתה מישראל, אם יעשו כתועבות כנען - ויקרא י"ח).

כאשר נוסיף ונעיין בכתוב נראה מיד את חשיבותה של הבחנה זו: אמנם אברהם הולך אל הארץ "כאשר דִּבֶּר אליו ה'" (י"ב, ד), ובכך באמת נפתח כאן הפרק המיוחד של אברהם וזרעו, אשר ייעודם הרוחני קשור אל הארץ הזאת ואל תפקידה בעולם; אבל ההליכה ל'ארץ כנען' במובן הטבעי-האנושי התחילה על ידי תרח (ולא על ידי אברהם) - אם מפני חשיבותה של 'ארץ כנען' בדרכי המסחר כצומת דרכים בינלאומי, אם מפני סגולותיה הטבעיות של ארץ כנען מבחינת הקרקע והאוויר או קרבת הים והמדבר, ואם מפני סגולה רוחנית מסוימת שהרגיש תרח בארץ כנען.[18] התורה עצמה לא פירשה מה משך את תרח לארץ כנען, ולא נותר לנו אלא לשער - על פי פשוטו של מקרא ועל פי פשוטה של מציאות - שהוא נמשך בעיקר אחרי המסחר.[19] גם הסגולה הרוחנית של ארץ כנען רמוזה כנראה בסוד הכתובים,[20] אך ברור שמשיכה זו לא הייתה חזקה דייה אצל תרח, ולא הספיקה כדי שהוא 'יתאמץ' להגיע ממש אל ארץ כנען, ולכן הוא התיישב בדרך אליה, בחרן.

אבל ההפתעה העיקרית נמצאת בעובדה, שאברהם - מלבד הליכתו אל הארץ על פי ה' - ממשיך גם את הליכתו של תרח שנפסקה! הליכתו כראש המשפחה היא לפיכך בעלת משמעות כפולה: גם ל'ארץ כנען' הטבעית, כממשיך וכמבצע את תכנית תרח, וגם אל 'הארץ' הנבחרת, המיועדת לו בדבר ה'.

אי-אפשר לשלול את האפשרות, שהליכת תרח הייתה קשורה ברצון למצוא מזור לעקרותה של שרי, שכן זוהי סמיכות הכתובים: "ותהי שרי עקרה אין לה ולד. ויקח תרח..." (י"א, ל-לא). על פי השערה זו, קל להבין מדוע המשיך אברהם הליכה זו, בעוד תרח ונחור, שנולדו להם צאצאים, ויתרו עליה.

כפילות זו בכתוב, בהליכה אל הארץ ובארץ עצמה, תודגם כאן על פי הקבלות הפסוקים:

ההקבלה הברורה והמודגשת בין "ויקח תרח" לבין "ויקח אברם", ובעיקר ביטוי המפתח החוזר - "ללכת ארצה כנען" (מעין 'גזרה שווה'!), הם הוכחה מכרעת למשמעות הטבעית של ארץ כנען - שהרי מסעו של תרח קדם לדבר ה' אל אברהם, ולפיכך משמעותו יכולה לנבוע רק מטבע הבריאה, ולא מהתגלות דבר ה'. ההקבלה הנזכרת היא גם הוכחה למובן הכפול של הליכת אברהם - כממשיכו של תרח, מחד, וכהולך בדבר ה', למען הייעוד של דרך ה', מאידך.

כאן יש להסתייג ולהבהיר עניין אחד: לעיל קבענו שהביטוי 'ארץ כנען' מבטא שייכות טבעית רגילה, ולא זיקה רוחנית מיוחדת. לעומת זאת הביטוי 'הארץ' מביע את המטען המיוחד שקיבל השם 'ארץ ישראל' בלשון חכמים ובלשוננו, במובן הקדושה המיוחדת. אך חובה להדגיש, שכל זה נכון כאשר בוחנים את הדברים מנקודת המוצא של התגלות הקדושה במישור ההתרחשות ההיסטורית. מבחינה זו אכן אין לביטוי 'ארץ כנען' משמעות של קדושה, כיוון שבמישור הזה, ההיסטורי, הגדרת המהות ומעלת הקדושה תלויים בפעילות ההיסטורית ובהתרחשות ההיסטורית.[21] מבחינה זו, המושג 'ארץ כנען' מציין באמת את חבל הארץ שבו יושבים בפועל הכנענים. לעומת זאת, המושג 'הארץ' מבטא את חבל הארץ שישראל מצווים לפעול בו - לכבוש, לירש וליישב - ומכוח פעולתם זו מתגלית הקדושה והסגולה המיוחדת.

אך במקביל לקדושה הנובעת מכוח ההתגלות במישור ההיסטורי, יש בתורה, כנראה, גם ממד של קדושה פנימית-טבעית, כמו סגולה מיוחדת המושרשת בדבר מעצם בריאתו, ללא תלות במעשה האדם ובפעולתו. 'ארץ כנען', במובן של חבל הארץ ממערב לירדן, אכן מתוארת בתורה כנושאת קדושה טבעית-סגולית, הטמונה בה אולי מעצם בריאתה מששת ימי בראשית, והיא הגורמת לכך שיושביה נחשבים חוטאים במיוחד. מכוח סגולה טבעית זו אפשר להבין את דברי התורה ביחס לכנענים עוד לפני שישראל כבשו את הארץ:

כי את כל התועבֹת האֵל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ. ולא תקיא הארץ אתכם בטַמַאֲכֶם אֹתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם                                                    (ויקרא י"ח, כז-כח).

סגולה טבעית זו מצויה דווקא בארץ האבות שבתחומי 'ארץ כנען' - ובהתאמה לגבולות שנזכרו בפרשת מסעי.

גם 'הארץ', זו שגבולותיה מנחל מצרים עד הפרת והיא מבטאת את התגלות הקדושה במישור ההתרחשות ההיסטורי, תלויה גם היא בממד הקדושה הטבעית. למרות שגבולותיה תלויים בירושה ובכיבוש של ישראל, הרי התקדשותם של גבולות רחבים אלו תלויה בכיבוש 'ארץ כנען' כולה בתחילה, ורק מכוח קדושת עבר הירדן המערבי יכולה הקדושה להתרחב ולהתפשט לכל תחום הכיבוש ההיסטורי.[22]

ג. ברית בין הבתרים וברית המילה

שלוש הבטחות ניתנו לאברהם - הבטחת "לך לך", הבטחת אלון מורה, והבטחת "מקדם לבית אל"; שתי בריתות נכרתו אתו, ושבועה אחת (שבועת העקדה) נשבע לו הקב"ה. שבועת העקדה עצמה קשורה בהבטחה הראשונה באמצעות הביטוי המשותף "לך לך", המופיע במקרא רק בשני מקומות אלו. בכך מתקשרת ההליכה אל הארץ אל ההליכה למקום השכינה, מקום המקדש. וזה מבנה ההבטחות, הבריתות והשבועה:

נתבונן בקצרה בשתי הבריתות - ברית בין הבתרים וברית המילה, ובהבדלים שביניהן:

ההבדל העמוק והמהותי בין שתי הבריתות איננו ניתן לטשטוש. ניצבות כאן לעינינו שתי גישות, שתי השקפות, שני דפוסי אופי, שתי דרכים בחשיבה, שתי משמעויות לעם ישראל, לארץ ישראל ולהיסטוריה היהודית כולה!

הגישה הראשונה, זו של ברית המילה, היא גישה דתית, טבעית, משפחתית. יסודה (כפי שיובהר להלן) בבריאת העולם, בטבע המציאות, בסגולת המשפחה ובטבע הארץ - במובן הגלוי ובמובן הנסתר. הברית מוקמת כבר בחיי אברהם, היא מעוגנת במסורת המשפחתית של בית אברהם; וביטויה - בברית מילה, כאות לדורות עולם.

ברית זו איננה תלויה בחילופי הזמנים והמצבים. אחת היא לה אם ב'ארץ הקודש', שהיא אחוזת עולם לזרע אברהם, יושבים ושולטים כנענים או אמורים, מצרים או פלשתים, ארמים או עמונים, אשורים או בבלים, פרסים או יוונים, רומאים (פגנים או נוצרים), מוסלמים או נוצרים, תורכים או ערבים - בכל אלה 'ארץ הקודש' איננה משתנה ואינה משנה כלום ממעלתה! כשם שהטבע הגלוי של הארץ על הריה ונחליה, מדברה ועמקיה, מחצביה ואקלימה, איננו משתנה ביסודו - כך גם הטבע הסמוי, סגולת הקדושה, איננו משתנה ביסודו.

ממילא, כל מי שכורת ברית מילה כברית משפחה שייך לזרעו של אברהם, לטבע הארץ, ובמובן מסוים אף לקדושת הארץ. יהודים היושבים ב'ארץ הקודש' והבאים אליה 'להסתופף תחת כנפי השכינה', לשאוב שפע רוח הקודש מסגולת 'אוויר ארצך', לא קשרו זאת מעולם, ועדיין אינם קושרים זאת, לטיבו ולמהותו של השלטון בארץ, והוא נראה להם במסגרת זו עניין טפל וחיצוני. לברית שהם כורתים בישיבתם ובתפילתם, למצוות שהם מקיימים, לקדושת הארץ ולסגולותיה שהם הוגים בהן - יש משמעות דתית, אך אין להן שום משמעות היסטורית (ולפיכך גם אין להן שום משמעות פוליטית). 'ארץ הקודש', גם בעודנה ארץ מגורים לאבות ולבנים, וגם בעודנה תחת שלטון זרים, עדיין 'אחוזת עולם' היא לנו - נחלה משפחתית - ואין לזר חלק ונחלה בקדושת סגולתה ובהקמת הברית, פרט למי ששייך בברית מילה!

הביטוי העמוק של קדושה זו מתגלה גם באחוזת קבר ובקבורת מתים בארץ: קנייתה של מערת המכפלה כאחוזת קבר של משפחת האבות, והשבעת יוסף על ידי יעקב לא לקבור אותו במצרים אלא "בקִברי אשר כריתי לי בארץ כנען שמה תקברני" (נ', ה). קדושת הארץ אשר נחשפת דרך אחוזת הקבר המשפחתית של אבות ובנים הקבורים בה, היא היסוד שר' אשתורי הפרחי, תלמידו של הרא"ש, ביסס עליו את רעיון הקדושה העצמית (= הסגולית) שנמצאת בשורש ישיבת הארץ, מעל ומעבר לקדושת המצוות התלויות בה (כפתור ופרח, פרק י). על זה סמך כאשר התיישב בבית שאן (שם, בסוף ההקדמה), אף על פי שהיא פטורה מקדושת המצוות (על פי ר' מאיר ורבי בחולין ו ע"ב; ירושלמי דמאי פ"ב, כב ע"ג). כך גם כתב הרמב"ם בהלכות מלכים (פ"ה הי"א), ועל זה סמכו ה'חתם סופר' (שו"ת חתם סופר, יורה דעה, רלג) והראי"ה קוק (שבת הארץ, ירושלים תשנ"ג, מבוא, עמ' קטו-קיט) הלכה למעשה.

בכיוון זה הולך בדרך כלל ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי. הוא איננו מזכיר בשום מקום ריבונות או שלטון על הארץ כעיקרון מרכזי[24] (ראה: מאמר ב, יד, מד). כך כמובן גם בתפיסת המקובלים והחסידים: הם מעמידים את טבע הקדושה הסמוי, הנסתר בסוד ה', כתוכן האמִתי הפנימי של העולם דלמטה בכלל ושל ארץ הקודש בפרט, בתור ארץ סגולת הנבואה, באופן שכולם מתאימים באופן מופלא לטבע האמִתי, הקדושתי, של העולמות העליונים, מסוד הבריאה. המצוות, על פי תפיסה זו, אינן אלא גילוי של חוקיות פנימית מסודות בריאת העולמות, כעין צינורות של מזון רוחני לנשמת היחיד והציבור, ואילו העברות יוצרות ניתוקים ומחלות בנשמה - ממש כמו חטאים נגד הגוף, שבהם ובתוצאותיהם מטפלים הרופאים.

על פי תפיסה זו, אין מתן תורה לישראל אלא בבחינת חשיפה וגילוי של הסוד הגנוז ביקום, בעולם, בעם הקודש ובארץ הקודש, מראשית הבריאה. לא רק שתלמיד ותיק אינו יכול לחדש דבר בתורה, מפני שכל חידוש הוא רק גילוי של סוד שהיה בעצם גנוז, אלא שגם יציאת מצרים ומתן תורה לא חידוש הם, מפני שתורה וישראל כבר משתעשעים בבית גנזיו של הקב"ה דורות הרבה לפני אדם הראשון.

כמעט שאין בתפיסה זו מהפכות ושינויים, וגם לא אכזבות ומשברים. הכול שריר וברור וקיים, כסדרי בראשית - "הכול צפוי" (והרשות הנתונה איננה אלא הרשות להשתלב בסדר הצפוי).

הגישה השנייה - זו המתגלה בברית בין הבתרים. מבחינה רעיונית‑
מוסרית, היסטורית ולאומית - יסודה במהפכה. עיקרה - החידוש. נושאיה הם מבשרי התנועות החברתיות והזרמים הרוחניים, מנהיגי האומות והמדינות, מחוקקי המשפט והמוסר החברתי, יוצרי ההיסטוריה והנישאים על גליה. זהו 'חידוש' אשר הביא אברהם לעולם. קודם למהפכנים רוחניים כאברהם וכמשה לא היה בעולם שום דבר של ערך (ותקופה זו מכונה 'אלפיים תוהו'), מפני שהדתיות הקוסמית-טבעית הייתה שקועה בעבודת האלילים שלה, "דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (י"ח, יט) לא הייתה ידועה, ואין צריך לומר שלא נאבקו על מימושה.

ארץ ישראל, במובן זה שמופיע בברית בין הבתרים, היא המרכז והמוקד למהפכה מוסרית-רוחנית-היסטורית. מבחינה זו שלטון ישראל בארץ ישראל איננו כשלטון הגויים כלל וכלל, מפני שישראל מיועדים לבנות בארץ חברה מוסרית, השומרת "דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", בהתאם לייעוד של בחירת אברהם וזרעו על פי ה'.

במובן הזה אין לארץ ישראל גבולות גאוגרפיים, ולא ייתכן שיהיו לה אלא גבולות היסטוריים בתוך המרחב שבין הנילוס והפרת:

כל המקום אשר תדרֹך כף רגלכם בו לכם יהיה מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבֻלכם         (דברים י"א, כד).[25]

תפיסה זו קשורה בהתגלות ה' בהיסטוריה בכלל, ובתולדות ישראל בפרט, ונובעת ממנה - ולפיכך היא תלויה בהכרח בחליפות המצבים ובשינוייהם.

על כן אין אברהם יכול להיות השליט בארץ, מאחר שלא הבשיל זרעו עדיין כ"עם אלהי אברהם" (עד ליציאת מצרים), ומכיוון שעדיין "לא שָלֵם עֲו ֹן האמֹרי" (ט"ו, טז). לפיכך צופה אברהם בחזון הברית הזאת במראה הנבואה ובתרדמה. אין הברית הזאת מיועדת למימוש אלא לסוף ארבע מאות שנה - ואף זה על פי התנאים ההיסטוריים, ובמסגרת התהליך ההיסטורי:

לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חַיַת השדה. מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה ונחלת את הארץ. ושַתִּי את גבֻלך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר         
                                                             (שמות כ"ג, כט-לא).

גבולות הארץ בתפיסה זו הם גבולות שבפועל, גבולות הכיבוש והישיבה, גבולות המימוש ההיסטורי.

גבולות מלכות דוד ושלמה (הקו החיצוני הקטוע) כוללים את מלכות חירום ומלכות הפניקים בלבנון, שהיו כנראה וסליות של דוד ושלמה. זהו המימוש הקרוב ביותר לגבולות ההבטחה של 'הארץ'. ארץ הכנעני (או כנען) לפעמים כוללת את הלבנון (במדבר ל"ד), ולפעמים לא. במימוש ההיסטורי, בנחלות השבטים (הקו הפנימי הרצוף) ובכל ימי הבית הראשון והשני, תמיד נשאר הלבנון בחוץ ברובו הגדול. הגבול המדויק של נחלות השבטים בפועל באזורי צור וצידון נתון במחלוקת קשה (עיין: יהושע י"ג; שם י"ט; שופטים א'). בקו המרוסק במפה מצוינת אפשרות נוספת של הגבול הצפוני של נחלות השבטים, עד צידון רבה (שמ"ב כ"ד, ו-ז). 'הארץ' השלמה נתחלקה תמיד, גאוגרפית-היסטורית, לארבעה חלקים: עבר הירדן וארם ממזרח לקו השבר הסורי-אפריקני, כנען והלבנון ממערבו. ארץ ישראל הגרעינית, ארץ כנען שממערב לירדן ומדרום לצידון, היא החלק הקטן, אך החשוב ביותר, של הארץ.

מצוות הארץ, על פי תפיסה זו, הן פועל יוצא של קדושה ראשונה (בימי יהושע), שנייה (בימי עזרא) ושלישית.[26] לא הקדושה הקוסמית בטבע העולם והארץ מבריאת העולם היא העיקר בעניין המצוות; אלא המשמעות המוסרית-חברתית ("דרך ה' לעשות משפט וצדקה"), והמשמעות המדינית-לאומית-היסטורית, הן העיקר הטמון ביציאת מצרים ובמתן תורה, עד הגאולה האחרונה, עד אשר יתקיימו דברי הנביא ירמיהו:

לכן הנה ימים באים נאֻם ה' ולא יֵאָמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים. כי אם חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדיחם שמה והֲשִבֹתים על אדמתם אשר נתתי לאבותם           (ירמיהו ט"ז, יד-טו).

הגאולה מארץ צפון צריכה לגלות את התוכן של יציאת מצרים במובן ההיסטורי-לאומי ובמובן המוסרי-חברתי, ומקופלת בה מהפכה כוללת בתפיסת העולם!

בדרך זו של ברית בין הבתרים הלך הרמב"ם, ואף רמב"ן בספר המצוות במצוות כיבוש הארץ ויישובה.[27]

שתי תפיסות יסוד אלה מקופלות בשתי הבריתות, ברית מילה וברית בין הבתרים, המנוגדות בכול זו לזו: בשם 'אלהים' ו'אל שדי' לעומת שם הוי"ה, בהגדרת הארץ, באופי הברית, בתוכן הברית ובמשמעותה.

ד. חיבור שתי הבריתות לאחת - ביציאת מצרים

מכאן לפרשה קטנה, שפרשיות רבות ומרכזיות בתורה תלויות בה, שנחלי דיו כבר נשפכו כדי לפענחה, ועדיין היד נטויה - פתיחת פרשת וארא. מתוך הבנת שתי הבריתות לאברהם בספר בראשית, המנוגדות כל כך במשמעותן, תתפרש הפרשה בקלות רבה, באופן שיוכיח ביסודו את צדקת פירוש רש"י לפרשה, אף כי בהבדל חשוב. להלן מובאת הפרשה כולה, תוך הבחנה בין הביטויים האופייניים לברית המילה, לבין הביטויים האופייניים לברית בין הבתרים:

ביטויי ברית מילה                       ביטויי ברית בין הבתרים

וידבר אלהים אל משה                                        ויאמר אליו אני ה'. 
וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי                               
                                                              ושמי ה' לא נודעתי להם 
וגם הֲקִמֹתי את בריתי אִתם                                                          
לתת להם את ארץ כנען                                                              
את ארץ מגֻריהם אשר גרו בה.                                                     
                                              וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל 
                                    אשר מצרים מעבִדים אֹתם ואזכֹּר את בריתי. 
                                                         לכן אמֹר לבני ישראל אני ה' 
                                               והוצאתי אתכם מתחת סִבלֹת מצרים 
                                                               והִצלתי אתכם מעבֹדָתָם 
                                   וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדֹלים. 
ולקחתי אתכם לי לעם                                                                
והייתי לכם לאלהים                                                                   
וידעתם כי אני ה' אלהיכם
המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים.
                                                              והבאתי אתכם אל הארץ 
                                                                     אשר נשאתי את ידי
                                                לתת אֹתה לאברהם ליצחק וליעקב 
                                                      ונתתי אֹתה לכם מורשה אני ה' 
                                                                         (שמות ו', ב-ח).

מתוך מטבעות הלשון המפורשים בכתוב ברור לגמרי שהפרשה מתייחסת כאן לברית מילה מצד אחד, ולברית בין הבתרים מצד שני. "בריתי" אשר "הֲקִמֹתי" שבתחילת הדברים היא בוודאי ברית מילה, ואילו "בריתי" אשר "אזכֹּר" (בפסוק הבא) היא בוודאי ברית בין הבתרים, שעיקרה יציאת מצרים וירושת הארץ - ואותה יש לזכור לקראת יציאת מצרים. הביטוי "וארא" אל האבות "באל שדי" מתייחס ללא ספק לברית מילה, וכך גם "ארץ כנען" ו"ארץ מגֻריהם". לעומת זה "אני ה' ", "הארץ", "מורשה", ו'הוצאה מעבדות' הם הביטויים המובהקים של ברית בין הבתרים.

באותו האופן, הביטוי "והייתי לכם לאלהים" הוא ביטוי מובהק של ברית מילה ("להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך" [י"ז, ז]), ואילו הביטוי "אני ה' " הוא הביטוי המובהק של ברית בין הבתרים. בפרשת וארא מצטרפים שני הביטויים הללו לביטוי אחד: "וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סִבלות מצרים".[28] צירוף זה, הוא הנותן לנו את פירושה המדויק של יציאת מצרים, כברית אחת אשר כוללת בתוכה את שתי הבריתות: היא ממשיכה את ברית המילה שהוקמה כבר עם האבות, ומקימה את ברית בין הבתרים, שהגיע זמנה עכשיו לסוף ארבע מאות שנה, למען יראו ויאמינו וידעו ישראל, ולמען ידעו מצרים, "כי אני ה' ", נאמן בקיום הברית.

הביטוי "אני ה' אלהיכם", שמופיע כאן בפעם הראשונה בתורה, מבטא תמיד את יציאת מצרים כתופעה ייחודית. כך, למשל, בפסוק החותם את 'קריאת שמע':

אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים אני ה' אלהיכם (במדבר ט"ו, מא).

חיבור שתי הבריתות, על כל משמעויותיו, מסביר את הביטוי המיוחד הזה, ואת הקשרו ומובנו בכל מקום בתורה.[29] 

לפיכך, דווקא רש"י הוא הצמוד כמעט לגמרי לפשוטו של מקרא, בפרשו את המקראות על קיום הבריתות, ולא על מדרגת נבואתו של משה, כפי שפירשו ראב"ע, רמב"ן וכמובן הרמב"ם, ועוד רבים. האבות אמנם הכירו וידעו את שם ה' (שם הוי"ה) במחזה התרדמה, אך הוא לא נודע להם בקיום בריתו. כל פירוש שמבוסס על הבנת 'ידיעה' כמידע, או אפילו כמדרגה של הכרה נבואית, אינו הולם את הקשר הפרשה, ולפיכך יכול הוא להתקבל כדרש או כסוד - אך לא כפשט הכתובים.

עיון מדוקדק ברש"י מורה, שהוא מדייק בלשון ברית מילה ובלשון ברית בין הבתרים:

'ויאמר אליו אני ה' ' - נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני, ולא לחינם שלחתיך כי אם לקיים דברי [שדיברתי] לאבות הראשונים. ובלשון הזה מצינו שהוא נדרש בכמה מקומות: 'אני ה' ' - נאמן להיפרע, כשהוא אמור אצל עונש... וכשהוא אמור אצל קיום מצוות... - נאמן ליתן שכר.                                                                
'וארא' - אל האבות. 'באל שדי' - הבטחתים הבטחות ובכולן אמרתי להם 'אני אל שדי'. 'ושמי ה' לא נודעתי להם' - 'לא הודעתי' אין כתיב כאן, אלא 'לא נודעתי': לא ניכרתי להם במידת אמִתות שלי שעליה נקרא שמי ה', נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתים ולא קיימתים.                                                                            
'וגם הקִמֹתי את בריתי' וגו' - וגם כשנראיתי להם באל שדי הצבתי והעמדתי בריתי ביני וביניהם. 'לתת להם את ארץ כנען' - לאברהם בפרשת מילה נאמר: 'אני אל שדי' וגו' (י"ז, א), 'ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגֻריך' (שם, ח). ליצחק: 'כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקִמֹתי את השבֻעה אשר נשבעתי לאברהם' (כ"ו, ג). ואותה שבועה שנשבעתי לאברהם באל שדי, אמרתי ליעקב: 'אני אל שדי פרה ורבה' וגו' (ל"ה, יא) - הרי שנדרתי ולא קיימתי!     
'וגם אני' - כמו שהצבתי והעמדתי הברית יש עלי לקיים, לפיכך: 'שמעתי את נאקת בני ישראל' הנואקים, 'אשר מצרים מעבִדים אֹתם, ואזכֹּר' אותו הברית, כי בברית בין הבתרים אמרתי לו: 'וגם את הגוי אשר יעבֹדוּ דן אנֹכי' (ט"ו, יד)     (רש"י, שמות ו', א-ה).

אולם הקושי בפירושו של רש"י, אשר חושף אותו לקושיות רבות ושונות, נובע מכך שרש"י מדבר לכאורה על ברית אחת אשר טרם קוימה, בעוד שברית מילה הוקמה וקוימה על ידי האבות, כמפורש בכתוב. רש"י ודאי מפרש כך משום שבפרשה זו 'בריתי' היא אחת, והברית הכוללת, האחת, טרם קוימה! כאמור - הברית האחת הזאת כוללת את שתי הבריתות, זו שנכרתה בשם 'אלהים' ושם 'שדי' - וכבר קוימה, וזו שנכרתה בשם הוי"ה - ורק עתה הגיע זמנה.

בכך נסתלקו כמעט כל ה'קשיים' שמצאו בפרשה זו, ויצא פירוש רש"י ביסודו ברור כאור השמש בצהרי היום, בתוספת ההערה, שהברית האחת של יציאת מצרים כלולה מן השתיים שנכרתו עם אברהם בנוגע לזרעו, והיו שתי הבריתות האלה לברית אחת של ישראל עם ה' אלוהיהם, הוא אלוהי האבות, הוא אלוהי ישראל היוצאים ממצרים לרשת את הארץ, ארץ כנען.

משמעותה של תופעה זו מבחינה רעיונית היא שיציאת ישראל ממצרים וברית יציאת מצרים אכן מבטאות בבת אחת גם המשך למסורת האבות וגם מהפכה. ההמשכיות, שברית מילה במרכזה, היא הדתיות הטבעית-מוסרית-משפחתית; ואילו המהפכה היא מתן תורה לישראל כעם בן חורין, בדרכו אל הארץ לקיום הייעוד הלאומי-היסטורי של עם ישראל בארצו - מכוחה של ברית בין הבתרים. מצד אחד מדבר ה' אל משה מכוח האבות: "אנכי אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב" (שמות ג', ו). מצד שני עומדת נבואת השליחות למשה. רק הוא בלבד מוציא את ישראל ממצרים ומקבל את התורה, ונבואתו בלבד היא המחייבת לדורות במצוות שאינן מסורת אבות אלא תורת ה'. משה בלבד הוא גם נביא, גם מקבל התורה והמצוות, החוקים והמשפטים, וגם מלך לעם ישראל הנגאל ויוצא מעבדותו במצרים, המנהיגם ומוליכם אל הארץ. וכל אלה הם רק ראשי פרקים למהפכה הגדולה, שחורגת לגמרי ממסורת האבות - "ושמי ה' לא נודעתי להם" (שמות ו', ג). אפשר אף לומר שברית בין הבתרים היא גרעין חזוני של יציאת מצרים ומתן תורה המופיע אצל אברהם, כהשפעת העתיד על העבר, בעוד ברית מילה מבטאת את השפעת העבר על העתיד על ידי מסורת הברית המשפחתית.

משה, שכל גידולו וצמיחתו מחוץ לבית אביו, מתאים כולו להופעת המהפכה של יציאת מצרים ומתן תורה, ואילו אהרן ('אחיו הלוי' - שמות ד', יד, כז-לא, והשווה: שם ז', יז) הוא המנהיג מכוחה של מסורת הזקנים והאבות. לכן, ברור כל כך שברית מילה היא תנאי מוקדם והכרחי לברית יציאת מצרים בהקרבת הפסח ובאכילתו, שתי מצוות עשה יחידות שעונשן כרת.

התעקשותו של משה שלא לשאת את הגאולה ואת העם לבדו, מחזקת את דברינו, כי רק חיבורם של משה ואהרן יחד אִפשר את החיבור המלא של שתי הבריתות, של המסורת והמהפכה, את המשך מסורת האבות הדתית-משפחתית יחד עם המנהיגות הנבואית-תורנית-לאומית וההיסטורית של משה, לברית אחת של יציאת מצרים, מתן תורה וירושת הארץ, שהביטוי "אני ה' אלהיכם" הוא חותָמהּ.

אם נעמיק בתורה שבכתב ואף בתורה שבעל פה, נמצא ללא קושי את המצוות, המנהגים, החוקות, ההלכות והמסורות, הנובעות מהמשך מסורת האבות, לעומת אלה שנצטוו לעם ישראל 'על פי ה' ביד משה'. לעתים נמצא את שני הפנים האלה באותן מצוות והלכות, ובאותם מנהגים עצמם. הכהונה היא הציר הראשי של המשך המסורת, בעוד הנבואה וההנהגה, שופטים ומלכים, הם הציר הראשי של המהפכה. כך אפשר יהיה להסביר את היחס בין שני החלקים של ספר שמות: יציאת מצרים ומתן תורה - מכאן, והמשכן - מכאן. כך אפשר יהיה להסביר גם את היחס בין ספר ויקרא, שבעיקרו הוא תורת כוהנים, ובין ספר במדבר, שעיקרו הנהגת ישראל, וספר דברים, שרובו ככולו דברי משה כמנהיג, כמלך וכנביא.

אנחנו מוצאים בתורה תקופות ומצבים שבהם פעל בעיקר אחד משני היסודות האלה, לעתים האחד ולעתים השני. בחטא העגל, למשל, אנו מוצאים את פעולת אהרן בהיעדרו של משה, ואילו בהריגת המצרי ובהתערבות בין הנצים, אנו מוצאים את פעולת משה לבדו. הכהונה הקבועה, הקרבנות, הטהרות והנגעים - הם תחומו של אהרן לבדו. המשפט וההנהגה - למשה לבדו. ספר דברים נאמר מפי משה לאחר מות אהרן (חצי שנה בדיוק), והוא באמת המשך מדויק לברית יציאת מצרים, במובן הקיום של ברית בין הבתרים.

אולם יסודה של הברית, שכל יציאת מצרים ומתן תורה וירושת הארץ מבוססים עליה, הוא דווקא בחיבור מסורת האבות של ברית מילה עם המהפכה של יציאת מצרים וקיום ברית בין הבתרים, לתופעה אחת, לברית אחת כפולה בכל רבדיה, אשר כל הסבר מצומצם לא יוכל להקיפם. "תורת ה' תמימה משיבת נפש" (תהילים י"ט, ח) - כשהיא תמימה, כלומר שלמה, היא גם משיבת נפש.

כדי להמחיש מעט את הרעיון המופלא הזה של חיבור שתי הבריתות לברית אחת ביציאת מצרים, ניעזר במשל. על פני השטח זורם נהר קטן (= הברית המשפחתית), חוצב את דרכו בתוך נופים של סלע קשה, ובסדרה של מפלים מרהיבים. ממקור אחר, מתחת לפני השטח, זורם לו נהר עצום תת-קרקעי (= ברית האומה התרדֵמית), "תהום אל תהום קורא לקול צִנוריך" (תהילים מ"ב, ח). במוצא הנוף הסלעי אל מרחבי הבקעה, פורץ הנהר התת-קרקעי, ומתחבר אל הנהר הקטן. יחד הם בונים את הנהר הגדול, שמכאן ואילך ייקרא בשם מיוחד.

ה. מסע ארבעת המלכים

פרק י"ד בספר בראשית הוא מיוחד במינו, בכך שהוא מתייחס למאורע היסטורי חיצוני, שזיקתו לעניין הספר עקיפה. הוא פותח במלחמתה של קבוצת מלכים מסופוטמיים, ואין בו פעולה, הבטחה, או צו של ה' - בניגוד לרוב פרקי האבות. ייחודו של הפרק ניכר גם בכך שכאן המקום היחיד שאברהם נקרא "העברי" (פס' יג),[30] והוא מגייס את גדוד "חניכיו ילידי ביתו" למלחמה (פס' יד).

אמרפל, כדרלעמר ומרעיהם, קואליציה זמנית של מלכים מסופוטמיים (ככל הנראה במאה הי"ח לפנה"ס, לפי הכרונולוגיה הרווחת), עשו יד אחת כדי להשתלט על עבר הירדן המזרחי ועל הנגב הדרומי והמרכזי, כנראה על מנת לשלוט בדרכי הסחר הבינלאומי של אז, שעברו בעבר הירדן ובדרום: הדרך מדמשק בואכה מפרץ אילת, והמשכיה לחצי האי ערב מכאן ולמצרים מכאן. דרכים אלו אינן נזכרות במפורש, אך הן עולות מזיהוי העמים והמקומות לאורך ציר המסע.

תחום הפשיטה הגדולה של קואליציית המלכים איננו מצומצם אפוא בשום אופן לערי הכיכר בלבד; ואף מסתבר שהן מבחינתם רק יעד אחרון, ואולי אף משני. התורה מדגישה, כמובן, דווקא את ערי הכיכר, בגלל עניין לוט ואברהם.

המלכים הללו היכו את רפאים ב"עשתרֹת קרנים" (בדרום הבשן), ואת הזוזים ב"הם" (בצפון הגלעד, מדרום מערב לאירביד; המקום נקרא כך עד היום הזה!), את האימים ב"שוה קריתים" (בצפון ארץ מואב), את החורי ב"הררם שעיר" (ארץ אדום והנגב הדרומי), ואת כל שדה העמלקי עד "קדש" (בנגב המרכזי), עד שהגיעו ל"חצצֹן תמר" (בדרום ים המלח) ולערי הכיכר, בקצה גבול הכנעני. הם חזרו צפונה, ככל הנראה דרך עמק הירדן, עד שהיכה אותם אברהם בדן ורדפם עד מצפון לדמשק. תחום מלחמתם הכולל הוא בעליל ממזרח ומדרום ל"ארץ כנען", ואינו חודר אליה, אלא רק נוגע בקצה הדרום-מזרחי שלה.

מה חשבו מלכי כנען על כדרלעמר ומרעיו, אין אנחנו יודעים. ייתכן מאוד שהיו אויבים להם כמלכי הכיכר, אבל ייתכן גם שהיו ביניהם 'משתפי פעולה' שנוח היה להם בהכאת עממי הרפאים בעבר הירדן ובנגב באזורי הספר מסביב לארץ כנען. בין כך ובין כך, לאחר ניצחונו של אברהם יוצא לקראתו מלכי-צדק מלך שלם, ומייצג כנראה את מלכי כנען במפגש הניצחון ב"עמק המלך", שבו הופיע "אברם העברי" כמלך פוטנציאלי, מנצח וכובש. אמנם אברהם לא גייס את גדוד חניכיו למלחמה למטרה כזו של מלוכה, ואף אינו רוצה בה; אבל אך טבעי הוא שכך יבינו מלכי כנען בכלל, ומלכי הכיכר בפרט, את תוצאות המלחמה.

מה אפוא מקומו של פרק מיוחד ויוצא דופן זה בספר בראשית? קרוב לוודאי, שהוא משמש הקדמה הכרחית לפרק ט"ו, כלומר לברית בין הבתרים. פרק ט"ו פותח בלשון "אחר הדברים האלה", משמע: לאחר הקורות את אברהם בפרק י"ד (ראה רש"י, רשב"ם ורמב"ן שם). כלומר: ברית בין הבתרים באה דווקא לאחר שהתגלה אברם העברי לא רק כנשיא אלוהים (כ"ג, ו), אלא גם כנשיא 'שבט לוחם', אשר מוכן להתגרות מלחמה אפילו במלכי מעצמות כדי להציל אנשים קרובים שנפלו בשבי, ואגב כך גם לפתור בעיות מדיניות וצבאיות קשות בין מלכי כנען. דווקא לאחר שנאספו רבים אל "עמק המלך" כדי לקבל את פניו לאחר ניצחונו ולברכו ל"אל עליון קֹנה שמים וארץ"; דווקא לאחר שדחה אברהם כל יומרה של שלטון ומלכות[31] ובחר להישאר רק בתפקידו המוסרי-רוחני; דווקא כשאברהם ירא מתוצאות המלחמה שלא רצה בה כלל,[32] וכאשר הוא חש ביתר שאת את מצבו האמתי, בודד ללא תקווה ("הן לי לא נתתה זרע" [ט"ו, ג]) לאחר פרסומו וגדולתו ושמעו - דווקא אז התגלה אליו דבר ה' במחזה, הרגיעו, והאיר לפניו את עתידו, הן מבחינת הזרע והן מבחינת השלטון בארץ.[33] דווקא אז נכרתה עם אברהם הברית הקובעת על השלטון העתידי של זרעו בארץ על כל מרחביה.

האופציה שצמחה בבלי דעת אנוש מבין כותלי ההיסטוריה (אף ללא דיבור מפורש של ה'!) ונדחתה על ידי אברהם, הפכה כאן ליעד של ברית ה' עם אברהם - אם כי לזרעו בדורות הבאים, לדור יוצאי מצרים ודור הכניסה לארץ, שרק הם יזכו למימוש הברית למעשה.

על כן אין להתפלא על כך, שדווקא ברית בין הבתרים מכוונת לייעוד ההיסטורי הלאומי, ומימושה הוא בירושת הארץ - דהיינו כיבושה בידי ישראל כעם ריבוני. ולעומתה ברית מילה, אופייה הבולט לעין מרוכז בממד הדתי-מוסרי-משפחתי, בארץ כנען כארץ נחלה מקודשת, שקדושתה נצחית ובלתי תלויה לא בכיבוש ולא בשלטון של עם ישראל!

ו. פרק י"ד בספר בראשית ופרשת דברים

רוב השמות האתנו-גאוגרפיים המופיעים בפרק י"ד בבראשית חוזרים ומופיעים בשלושת הפרקים הראשונים של ספר דברים בתיאור מסע בני ישראל אל הארץ, אך בכיוון הפוך. בטבלה ובמפה שלהלן אפשר לראות כיצד מסעם של בני ישראל בשנת הארבעים ליציאת מצרים בנגב ובעבר הירדן, מתואר בעקבות מסעם של ארבעת המלכים בפרק י"ד בבראשית. ההבדל העיקרי הוא, כאמור, בכיוון המסע: כדרלעמר ומרעיו באו לארץ ממסופוטמיה, ולכן נלחמו כמובן מצפון לדרום, ואחר כך המשיכו לכיוון

דרום-מערב. בני ישראל, לעומת זאת, באו מן הכיוון ההפוך - ממצרים, ולכן נסעו ונלחמו מכיוון דרום-מערב לכיוון מזרח, ואחר כך לצפון - אבל באותה הדרך עצמה.

הדמיון בין מסלול ארבעת המלכים למסלול בני ישראל יומחש יפה במפה הבאה:

משמאל - מסלול בני ישראל מדרום וממזרח לארץ כנען (על פי דברים א'-ג').

מימין - מסלול ארבעת המלכים ממזרח ומדרום לארץ כנען (על פי בראשית י"ד). סדום וערי הכיכר שכנו, ככל הנראה, לאורך חופו המזרחי של ים המלח, ולא ממערבו. בדרום-מזרח ים המלח נמצאים שרידיה של צוער. צפונה משם (בַּבּ-אֶ-דְרָע) נמצא בית קברות גדול מהתקופה הכנענית הקדומה (האלף השלישי לפנה"ס). בצפון-מזרח נמצאת לשע = קלירוהי (ראה לעיל, הערה 7). בשיקול כללי יותר, לאורך חופו המזרחי של ים המלח עברה דרך עתיקה, ובכל הנחלים זורמים מים ומאפשרים חיים. בחוף המערבי יש מעיינות מעטים, יישוב קבע היה רק בעין גדי, ושום דרך קדומה לא עברה שם, עד לחציבת הכביש הישראלי הנוכחי בתוך צוקי עד, לאחר מלחמת ששת הימים.

אמת הדבר, שהתיאור האתנו-גאוגרפי בספר דברים מפורט ביותר, ואילו זה שבבראשית מצומצם וקצר; אך דווקא משום כך ההקבלות ברורות ומשכנעות, כיוון שאם ההתאמה בסדר המקומות נשמרת למרות הפירוט והאריכות - על כורחנו שרצתה התורה להקביל ביניהם! אין הכוונה שהפרק בבראשית מכוון מראשיתו אל דברים א'-ג'; זה בוודאי איננו נכון. הפרק מכוון אל אברהם ולוט, וכהקדמה לברית בין הבתרים בפרק ט"ו. הכוונה היא, שהתיאור בספר דברים מתייחס ונמצא בזיקה ברורה לרשימת העמים והמקומות שנזכרו בבראשית י"ד - וההוכחה הטובה לכך היא העובדה שספר דברים חוזר ומזכיר את עממי הרפאים שישבו שם לפנים ואת שמותיהם הקדומים, כפי שנזכרו בקיצור בבראשית.

מה מגמתם של השוואה זו ותוספות אלו? יש לשים לב, שהתורה מוסיפה רמזים לכך שעממי רפאים אלו הוחלשו על ידי ה' (ראה לדוגמה את הכפתורים אשר השמידו את העווים - דברים ב', כג), ומדגישה מאוד את העובדה, שהנגב הדרומי ועבר הירדן המזרחי ניתנו על ידי ה' בירושה לבני עשו ולבני לוט, בני משפחת אברהם. הדגשה זו - יחד עם ההשוואה לבראשית י"ד, וההנחה שפרק זה בבראשית בא כהקדמה לברית בין הבתרים - כמדומה שבאה לומר, שירושת בני עשו ובני לוט את חבלי ארץ אלו היא מימוש זכותו ההיסטורית של אברהם בחבלים אלו, בתור המנצח את ארבעת המלכים! אמנם אברהם עצמו לא דרש לעצמו שלטון, ולא ניסה כלל לממש את זכות הניצחון והשליטה, אך הותיר אותה לזרעו, ובכלל זה לעשו וללוט.[35]

כך אכן פירש זאת, בצדק, רש"י:

'ירֻשה לעשו' - מאברהם. עשרה עממים נתתי לו: שבעה - לכם, וקיני וקניזי וקדמוני, הן עמון ומואב ושעיר - אחד מהם לעשו, והשניים לבני לוט, בשכר שהלך אתו למצרים ושתק על מה שהיה אומר על אשתו 'אחותי היא', עשאו כבנו       (רש"י, דברים ב', ה).

רמב"ן, לאחר שהוא מתפלמס עם רש"י על ארץ הרפאים, מפרש:

כי בעבור שאמר הקב"ה למשה אל תצר את מואב כי אני נתתי לבני לוט את ער ירושה, יספר הכתוב כי הארץ ראויה לזרע אברהם, לולי שנתנה לבני לוט... והנה ה' עשה נס לבני לוט לכבוד אברהם, ויכלו להם ויירשום מפניהם, ואין ראוי לגזול מהם הארץ אשר נתן ה' להם במעשה נס... בעבור הטעם הזה שהזכיר במואב ימנעם גם כן מארץ שעיר, כי מלפנים הייתה אף היא מן החורים, והיא ממתנת אברהם... וכן תראה במלחמת אמרפל שהיה נלחם במלך סדום ועמורה ואדמה וצבויים וצוער, שהם מלכי כנען, והיכו את רפאים בעשתרות קרניים, והחורי בהררם שעיר... והנה אמר כי החורים, שהם לאברהם, ישבו בשעיר לפנים, ובני עשו שהם זרע לאברהם ירשו אותם וישבו תחתם במעשה נס... כאשר עשה ישראל ליתר הגויים של אברהם, אשר נתן ה' להם בכוחו הגדול. והנה הנחיל ה' כל העמים ההם לזרעו של אברהם - אחד מהם לעשו, והשאר לישראל, שהוא הבן הבכור           
                                                           (רמב"ן, דברים ב', י).

רמב"ן דוחה אמנם בתחילת דבריו את הבחנת רש"י בין רפאים הכלולים בארץ המיועדת לאברהם ובין רפאים שניתנו לבני לוט, אך לענייננו עולה דעתו בקנה אחד עם הכיוון העקרוני שנוקט רש"י.

ברור אפוא שכיבושי ישראל בעבר הירדן לא באו רק כדי לעבור את הירדן ולהיכנס לארץ כנען. למטרה זו היה די בכיבוש ארץ סיחון כפרוזדור למעבר, ואילו הסכים סיחון ולא היה מתעקש לצאת לקראת ישראל למלחמה, די היה אפילו בהסכם בלבד ללא שום צורך בכיבוש (ראה: דברים ב', כו-ל). כיבוש עוג מלך הבשן ודאי איננו נחוץ כלל וכלל לשם מעבר הירדן אל ארץ כנען. ברור שכיבושי ישראל בעבר הירדן באו גם על מנת להשלים את מימושה של 'הזכות ההיסטורית' של אברהם, מכוח ניצחונו על ארבעת המלכים אשר כבשו חבלי ארץ אלה. ירושת ישראל הייתה, כמובן, רק בכל אותו החלק שלא ירשו עדיין בני עשו ובני לוט, ופלישת סיחון מלך האמורי לארץ עמון ומואב[36] היא שאִפשרה לישראל לכבוש גם את הגלעד ממערב לרבת עמון (שטח שהיה במקורו שייך לבני עמון) ואת ארץ המישור בצפון מואב (שהייתה במקורה של מואב), ובכך להגיע לערבות מואב מול יריחו ולשער הכניסה לארץ כנען!

אמנם בבמדבר כ"א הדגישה התורה בכיבושי משה בעבר הירדן המזרחי בעיקר את המטרה לפתוח את נתיב הגישה לארץ כנען; זאת מפני ששם באמת מודגשת מגמת הכניסה לארץ כנען והישיבה בארץ המקודשת, ומבחינה זו אין לעבר הירדן המזרחי מעלה מיוחדת.

לעומת זאת בדברים ב'-ג' מודגש כיבושו של עבר הירדן כתחילת כיבוש הארץ, ומבחינה זו עבר הירדן המזרחי אינו עניין 'טכני' של נתיב גישה לארץ כנען, אלא עניין מהותי של ראשית ירושת הארץ וחלק בלתי נפרד מחובת כיבושה.

עיון בפסוקים אכן מגלה שמוקד הדיון בספר דברים הוא הכיבוש והירושה של עבר הירדן המזרחי על ידי צאצאי אברהם; חלקים מסוימים אסור לישראל לכבוש, כי הם ניתנו בירושה לבני משפחת אברהם האחרים, וחלקים אחרים מוטל על ישראל לכבוש ולירש:

ואת העם צו לאמר. אתם עֹברים בגבול אחיכם בני עשו... אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצם... כי ירֻשה לעשו נתתי את הר שעיר                                                                                        
                                                                  (דברים ב', ד-ה).

ויאמר ה' אלי אל תָּצַר את מואב ואל תתגר בם מלחמה... כי לבני לוט נתתי את ער ירושה... כאשר עשה ישראל לארץ ירֻשתו אשר נתן ה' להם                                                               (שם, ט-יב).

וקרבת מול בני עמון אל תצֻרֵם ואל תתגר בם כי לא אתן מארץ בני עמון לך ירֻשה כי לבני לוט נתתיה ירֻשה... קומו סעו ועִברו את נחל ארנֹן ראה נתתי בידך את סיחֹן מלך חשבון האמֹרי ואת ארצו החל רָש והתגר בו מלחמה         (שם, יט-כד).

ויאמר ה' אלי ראה החִלֹתי תת לפניך את סיחֹן ואת ארצו החל רָש לרשת את ארצו     (שם, לא).

הפסוקים בנוגע לסיחון גם מדגישים, שכיבוש עבר הירדן הוא ראשית והתחלה של כיבוש הארץ:

היום הזה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים תחת כל השמים אשר ישמעון שִמעך ורגזו וחלו מפניך             (שם, כה).

גם בהמשך מודגש הכיבוש יחד עם ראשית חלוקת הארץ לשבטים:[37]

ואת הארץ הזאת ירשנו בעת ההִוא מערֹער אשר על נחל ארנֹן וחצי הר הגלעד ועריו נתתי לראובני ולגדי. ויתר הגלעד וכל הבשן... נתתי לחצי שבט המנשה... ולמכיר נתתי את הגלעד... ואָצַו אתכם [= את בני שניים וחצי השבטים אשר נחלו ממזרח לירדן] בעת ההִוא לאמר ה' אלהיכם נָתן לכם את הארץ הזאת לרשתה חלוצים תעברו לפני אחיכם... עד אשר יניח ה' לאחיכם ככם וירשו גם הם את הארץ אשר ה' אלהיכם נֹתן להם בעבר הירדן [= המערבי] ושבתם איש לירֻשתו אשר נתתי לכם       (שם ג', יב-כ).

ועוד זאת: כשם שפרק י"ד בבראשית הוא הקדמה לברית בין הבתרים, כך פרקים א'-ג' בספר דברים, כיבוש עבר הירדן המזרחי בידי משה, הם הקדמה לכיבוש הארץ ממערב לירדן בידי יהושע:

ואת יהושוע צויתי בעת ההיא לאמר עיניך הרֹאֹת את כל אשר עשה ה' אלהיכם לשני המלכים האלה כן יעשה ה' לכל הממלכות אשר אתה עֹבר שמה. לא תיראום כי ה' אלהיכם הוא הנלחם לכם          
                                                                      (שם, כא-כב).

ולבסוף: גלוי לעין, שכל אזורי הכיבוש שנזכרו בבראשית י"ד, ובמקביל בדברים ב'-ג', הם מרחבי 'הארץ' שממזרח ומדרום ל'ארץ כנען', ואין בהם שום מקום בתוך 'ארץ כנען', אלא נקודת הגבול הדרום-מזרחית ב"עמק השִֹדים הוא ים המלח".

ז. 'ארץ כנען' בלשון התורה בספרי ויקרא ובמדבר

בספר ויקרא ובספר במדבר חותרת התורה אל 'ארץ כנען', היא הארץ אשר קדושתה מעצם טבעה. ארץ אשר כזו מקיאה את הכנענים עושי התועבות מתוכה, ואיננה מכפרת לשופכי דמים:

כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחֻקֹתיהם לא תלכו      
                                                                    (ויקרא י"ח, ג).

אל תִּטַּמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם. ותטמא הארץ ואפקֹד עֲוֹנה עליה ותקִא הארץ את יֹשביה... ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אֹתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם      (שם, כד-כח).

ובסוף מצוות שמיטה ויובל, ושחרור נחלות ועבדים:

אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים     (שם כ"ה, לח).

וראה גם בספר במדבר, בעיקר פרקים ל"ג-ל"ה.

ההקבלה כאן לפסוקי ברית מילה היא ברורה לגמרי, והייעוד הוא בהחזרת 'ארץ כנען' לקדושתה - ובביטוי המיוחד של ברית מילה: "...להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך" (י"ז, ז). גם כאשר מופיע בספר ויקרא ובספר במדבר הביטוי 'הארץ' (למשל בפרק כ"ה בויקרא, כמה פעמים) אפשר עדיין להבין ביטוי זה כרומז ל'הארץ של פרשה זו', במובן של ארץ כנען, וכמשמע המפורש בברית מילה.

לכן המלחמה לכיבוש 'ארץ כנען' היא מלחמת קודש, דתית-מוסרית, כנגד תועבות כנען, והייעוד הוא קיומה של הקדושה במצוות המשפחה והארץ, כמפורט בסוף ספר ויקרא (פרקים י"ח-כ"ה) ובסוף ספר במדבר:

וידבר ה' אל משה בערבֹת מואב על ירדן ירחו לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי אתם עֹברים את הירדן אל ארץ כנען. והורשתם את כל יֹשבי הארץ מפניכם ואִבדתם את כל משכִּיֹתם ואת כל צלמי מסֵּכֹתם תְּאַבדו ואת כל במותם תשמידו. והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אֹתה                
                                                              (במדבר ל"ג, נ-נג).

לעומת זאת, לא נמצא את 'ארץ כנען' בלשון ספר דברים (להוציא פעם אחת, המעידה על הכלל בעצם יציאתה ממנו:[38] "עלה אל הר העֲבָרים... וראה את ארץ כנען" [דברים ל"ב, מט] - בדברי ה' אל משה ולא בדברי משה עצמו). הביטויים בדברי משה בספר דברים הם: "הר האמֹרי... ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדֹל נהר פרת" (שם א', ז); או: "החתי והגרגשי והאמֹרי והכנעני והפרִזי והחוי והיבוסי שבעה גוים רבים ועצומים ממך" (שם ז', א. וראה גם: שם ח', ז ואילך; שם י"א, כב-כה, ל-לא).

כלומר, הביטוי הקובע בדברי משה בכל ספר דברים, הוא 'הארץ'. והמקרה היחיד יוצא הדופן בא דווקא בדברי ה', ובלשון התורה שבספר במדבר (השווה דברים ל"ב, מח-נב לבמדבר כ"ז, יב-יד).

נדייק עוד ונראה שלשון התורה בספר דברים היא המשך ללשונה בספר שמות. גם בו כמעט שלא נמצא הביטוי 'ארץ כנען',[39] ובמקומו בא הביטוי "ארץ הכנעני והחתי והאמֹרי והפרִזי והחוי והיבוסי... ארץ זבת חלב ודבש" (שמות ג', יז).[40]

ח. גבולות הארץ

נחזור עתה אל הגאוגרפיה של ארץ ישראל.

כבר ראינו ש'ארץ כנען' שבתורה היא יחידה גאוגרפית מוגדרת היטב על ידי 'גבול הכנעני', והיא מושג טבעי-מציאותי. לעומת זה, 'הארץ' היא מושג רעיוני-עתידי, כיחידה הנבחרת מתוך התבל כולה לאברהם ולזרעו. האם יש גם הבדלים גאוגרפיים בין 'ארץ כנען' לבין 'הארץ'?

גבולות 'הארץ' בברית בין הבתרים הם גבולות סוריה והלבנון, עבר הירדן המזרחי וארץ כנען - "מנהר מצרים עד הנהר הגדֹל נהר פרת" (ט"ו, יח), ובלשון המקובלת - גבולות ההבטחה. אבל המימוש תלוי, כאמור, בתהליכים ההיסטוריים, כפי שנגלית בהם יד ה'.

ואילו ברית מילה מתייחסת בפירוש ל'ארץ כנען' בלבד, שגבולותיה, כאמור לעיל, בין הים לבין הירדן, ומן הלבנון עד הנגב; ובמילים אחרות: שדרת ההר המרכזית (הגליל, השומרון, יהודה והר הנגב), הנתונה בין עמק החוף לבין עמק הירדן.[41]

מכאן גם ההבדלים בגבולות בפרשיות השונות בתורה. הגבולות המתוארים בספר שמות ובספר דברים הם גבולות המתאימים לגבולות ברית בין הבתרים, הן בתחומם הרחב והן באופיים המושתת על כיבוש וירושה. כך בספר שמות:

ושתי את גבלך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר כי אתן בידכם את יֹשבי הארץ וגרשתמו מפניך        (שמות כ"ג, לא).

וכך בספר דברים:

ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדֹל נהר פרת        (דברים א', ז).

כל המקום אשר תדרֹך כף רגלכם בו לכם יהיה מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבֻלכם. לא יתיצב איש בפניכם פחדכם ומוראכם יתן ה' אלהיכם על פני כל הארץ אשר תדרכו בה כאשר דִּבֶּר לכם     (שם י"א, כד-כה).

לעומת זאת, גבולות הארץ בפרשת מסעי (במדבר ל"ד) מצומצמים לגבולות 'ארץ כנען' בלבד, ושונים באופן מהותי באופיים, הקשור לברית מילה, כלומר לישיבה ולנוכחות, ולאו דווקא לכיבוש ולירושה.

ט. ספר דברים - תורת ארץ ישראל!

ראינו לעיל ששני מושגים ושתי תפיסות מצויים בתורה ביחס לארץ ישראל וביחס לגבולותיה: האחד הוא 'הארץ', אשר מופיע בברית בין הבתרים, שהוא מושג היסטורי לאומי-ריבוני; והשני הוא 'ארץ כנען', אשר מופיע בברית מילה, והוא מושג דתי-מוסרי. פרשיות המשכן בספר שמות ובספרי ויקרא ובמדבר ממשיכים את קו הקדושה, שנובע בשורשו מברית מילה, ואילו ברית סיני וברית ערבות מואב שבספרי שמות ודברים מביאים לידי ביטוי ומימוש את ברית בין הבתרים.

ראינו גם שפרק י"ד בספר בראשית, המתאר את עבר הירדן ואת אדום שבדרום, כלומר את שטחי הארץ מסביב לארץ כנען, מהווה הקדמה היסטורית הכרחית לברית בין הבתרים.

באופן דומה גם פרקים א'-ג' בספר דברים (המקבילים לבראשית י"ד), הם הקדמה היסטורית הכרחית להשלמת כיבוש הארץ על ידי יהושע בן נון. עבר הירדן, שמחוץ לארץ כנען, מקבל את מעמדו העצמאי המיוחד בתורה, בספר דברים, בעקבות מלחמת אברהם בארבעת המלכים וברית בין הבתרים.

לאור זה נוכל עכשיו להבין את התייחסותו של משה רבנו אל הארץ בספר דברים: משה אינו מופיע בספר דברים כמי שעומד בחוצה לארץ, אלא כמי שעומד סמוך למרכזה, לאחר שזכה להתחיל לממש את ירושתה, וכבש את חלקה המזרחי של 'הארץ'. אפילו המושג 'עבר הירדן' בפי משה, מתייחס בשווה לשני עברי הירדן - לעתים הוא העבר המזרחי, ולעתים הוא אף המערבי:

עד אשר יניח ה' לאחיכם ככם וירשו גם הם את הארץ אשר ה' אלהיכם נֹתן להם בעבר הירדן [= המערבי]         (דברים ג', כ).

והיה כי יביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרִשתה ונתתה את הברכה על הר גרִזים ואת הקללה על הר עיבל. הלא המה בעבר הירדן [= המערבי]                                (שם י"א, כט-ל).

שני עברים לירדן, ושניהם בתוך 'הארץ'. ודוק: גם כשמשה נשלח לשאת עיניו אל הארץ שאותה לא ימשיך לכבוש, נאמר לו בפירוש לשאת עיניו "ימה וצפֹנה ותימנה ומזרחה" (שם ג', כז) - כלומר, גם אל הארץ שכבר כבש בעצמו, שהיא חלק אורגני מן 'הארץ' בכללה![42]

על פי הסתכלות זו, גם כריתת הברית המחודשת אשר כורת משה בערבות מואב בין העם לבין ה', נכרתת בארץ גופה, כאשר הוא עומד בטבורה של הארץ, ולא בחוץ לארץ![43] במקום אחד משה אף מציג את כל אירועי יציאת מצרים עד כיבוש ארצות סיחון ועוג והנחלתם, כמאורע שנגמר ונעשה, כאילו כבר הגיעו אל נחלתם: "ותבֹאו אל המקום הזה..." (דברים כ"ט, ו), וכסיכום מחייב של מעשי ה' ונפלאותיו עם ישראל (והשווה לתהילים קל"ו).

ועוד נקודה חשובה ומכרעת: בבמדבר ל"ב כועס משה על בני גד ובני ראובן אשר רצו להתיישב מחוץ לארץ כנען, וטוען נגדם שהם מנסים להכשיל שנית את כל ישראל שלא לעבור ולא לכבוש את ארץ כנען; ורק כאשר התחייבו בפניו בתנאי כפול וברור, התרצה להם. משמע אפוא שמנקודת המבט של ארץ כנען המקודשת, המתוארת בתורה בלשון ספר ויקרא וספר במדבר, לכתחילה לא היה כלל מקום להתיישב בעבר הירדן המזרחי, והוא לא נכלל בתחומי ארץ ישיבתם של ישראל. השאלה למה לא כבשו את ארצות אדום, עמון ומואב, אינה מופיעה כלל בספר במדבר כשאלה הדורשת הסבר, וגם כיבוש סיחון ועוג התבצע רק בעקבות תוקפנותם ותקיפתם את ישראל, וכחלק מפעולת ההתגוננות של ישראל כנגדם (עיין היטב שם בפרקים כ'-כ"א ול"ב, וברמב"ן שם).

לעומת זאת, בדברים א'-ג' נותנת לנו התורה מבט הפוך: משה מסביר לראשונה מדוע לא כבש את ארץ אדום ואת ארץ מואב ועמון, ומשמע כאן, שעקרונית כל עבר הירדן המזרחי אכן כלול בתחומי 'הארץ' אשר יש מצווה וחובה לכבשם, אלא שישנם חלקים אשר הורישו כבר צאצאיו האחרים של אברהם וזכו בהם מאת ה', ובכך צמצמו את חובת הכיבוש המוטלת על ישראל; ואפשר לומר אפילו שהשתתפו בה!

על פי הבנה זו, התנחלות שניים וחצי השבטים בעבר הירדן המזרחי - ובפרט זו של מכיר ומנשה (דברים ג', יג-טו) - היא הדבר הפשוט והטבעי ביותר, כחלק ממצוות כיבוש הארץ וירושתה. התנאי הכפול נזכר כאן רק בקיצור (שם, יח-יט), כדבר ידוע, ולא כתוצאה של ויכוח חריף בינם לבין משה. אמנם ברור, שמשה כבר מסתמך כאן בספר דברים על סיומה הטוב של פרשת גד וראובן כנזכר בספר במדבר, אך לא יהיה בכך עדיין הסבר לעובדה שכיבוש אדום, עמון ומואב, אינו נזכר כלל כאופציה בתיאור שבספר במדבר, בעוד שבתיאור המופיע בספר דברים יש צורך בהסבר מקיף ויסודי מדוע כיבוש עבר הירדן לא היה מושלם.

יתר על כן: הסיכום הקצר של משה לפרשת בני גד וראובן משווה את עבר הירדן המערבי והמזרחי, ורואה בהם שני חלקים מן הארץ הכוללת שיש חובה לכבוש:

וָאֲצַו אתכם בעת ההִוא לאמר ה' אלהיכם נתן לכם את הארץ הזאת לרשתה חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל כל בני חיל... עד אשר יניח ה' לאחיכם ככם וירשו גם הם את הארץ אשר ה' אלהיכם נתן להם בעבר הירדן ושבתם איש לירֻשתו אשר נתתי לכם     
                                                                 (דברים ג', יח-כ).

העיון המדויק יוכיח, שמשה רבנו משווה כאן לגמרי את מעמדן של נחלות השבטים בשני עברי הירדן, ב'ארץ', אשר "ה' אלהיכם" נתן ונותן לשבטי ישראל. אמנם כאשר הוא מתחנן לעבור את הירדן, וכאשר הוא מצווה את ישראל שיעברו את הירדן שלא כמוהו, הוא מבדיל בין 'הארץ הזאת' לבין "הארץ הטובה אשר בעבר הירדן" (שם, כה; ד', כב), אולם גם זו איננה הבדלה בין חוץ לארץ וארץ ישראל, אלא רק הבחנה בין שני חלקים של ארץ ישראל, שאחד מהם הוא הטוב והמובחר, והוא בארץ האבות, ממערב לירדן.

גם כאשר מבקש משה ומתחנן לעבור את הירדן, אין הוא מבקש אלא להשלים בעבר המערבי של הארץ את המעשה הגדול אשר כבר החל ה' לגלות בו את ידו החזקה וזרועו הנטויה בעבר המזרחי שלה:

ואתחנן אל ה' בעת ההִוא לאמר. ה' אלהים אתה החִלותָ להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה... אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנֹן (שם ג', כג-כה).

כך גם כאשר משה מצווה את יהושע, הוא חוזר ומשווה את הכיבוש הצפוי ממערב לירדן אל הכיבוש שכבר התחולל ונעשה על ידו ממזרח לירדן:

ואת יהושוע צויתי בעת ההִוא לאמר עיניך הרֹאֹת את כל אשר עשה ה' אלהיכם לשני המלכים האלה כן יעשה ה' לכל הממלכות אשר אתה עֹבר שמה                                                       (שם, כא).

בהתאם לכך גם נזכרת הבדלת ערי המקלט בעבר הירדן על ידי משה כהשלמת הכיבוש וההנחלה וכהשלמת יציאת מצרים ומתן תורה (שם ד', מא-מט), וזהו ההיגיון של הפרשייה הזאת כולה כיחידה אחת מסכמת, המהווה פתיחה כללית לספר דברים.

ספר דברים איננו - כפי שמקובל לומר - הכנה לכניסת בני ישראל לארץ. הוא כולו ב'ארץ', לקראת השלמת הכיבוש של משה על ידי יהושע, העתיד להנהיג את ישראל להשלמת המשימה במעבר הירדן ובארץ האבות הטובה (= "ההר הטוב הזה" [שם ג', כה]). גם בפרטי המצוות וההלכות, ספר דברים מתייחס כבר לעם ישראל שעה שיהא יושב על נחלתו - 'מנוחה ונחלה' - והוא לפיכך 'תורת ארץ ישראל'.