המהפכה במושג התשובה

בתפיסתו ההלכתית וההיסטורית של הרב יהודה אלקלעי *

הרב יהודה אלקלעי כתב בלשון הרבנית היפה שהייתה נהוגה בימיו, בפרט בין רבנים ספרדים – לשון דרשנית, ספוגה מקראות ומדרשים, הלכה, אגדה, וקבלה, לשון זורמת ונלהבת. אולם הרב אלקלעי היה חדשן מופלג כמעט בכל תחום שנגע בו, החל מן החובה ללמוד וללמד לרבים כללי הדקדוק, חוקי הלשון ודרכי לימודה[1], דרך החובה לצאת מן הגלות בהיקף נרחב על ידי ארגון אסיפה כללית לכל יהודי העולם, ועד להצעה של ביטול המנהגים הנפרדים בתפילה ובעבודת ה', כדי שכל ישראל יוכלו להתפלל יחד 'כמנהג ישראל'; כלשונו:

"ולא תהיה תורתנו ועבודת א-לוהינו מנהג ספרד, אשכנז, פולין, צרפת, איטליא, וכדומה – כי אם מנהג ישראל. תורה אחת ומשפט אחד."

(סוף 'פתח כחודה של מחט', כתבי הרב אלקלעי, כרך ב', עמ' 353)

במקום אחר מוצא הרב אלקלעי "עוד רעה חולה בינינו", כי אפילו בקריאת התורה ובתפילה אנו מחולקים במבטא ובהגייה. הוא מפרט את ההבדלים בין ספרדים לאשכנזים, ומוסיף:

"מי יודע איזה יכשר, הזה או זה?! – אבל על כל פנים בוודאי הגמור לא לרצון ה' הוא שכל כך נהיה מחולקים ומפורדים, שלא נוכל לקרוא פסוק אחד, או דיבור אחד כאחד, או להתפלל יחד! וזה אינו עיקר מעיקרי התורה שאין לשנות! אבל אין ביד איש אחד לתקן את המעוות הזה, עד שתשוב העטרה ליושנה וימונו זקנים בעלי תושייה, שמהם תצא תורה לכל ישראל". (כתבי הרב אלקלעי, כרך א', עמ' 247)

המהפכנות ההלכתית, המחשבתית וההיסטורית של הרב אלקלעי ניכרת במיוחד בפירושו לפרשת התשובה שבתורה (דברים ל), ובהגדרותיו למושג התשובה בהלכה ובהיסטוריה. פרשת התשובה ומושג התשובה היו לציר מרכזי בתפיסתו הכוללת ובפעולתו המעשית. החיבור 'פתח כחודה של מחט'[2] יוחד כולו לפירושו המהפכני, אך אפשר למצוא התייחסות די רחבה לנושא גם בחיבורים רבים אחרים,[3] באשר זהו ציר מרכזי בהגותו ובדרכו, כאמור. בשער ההוצאה הראשונה נדפסה כותרת, שהיא תמצית חידושו:

"הפותח יד בתשובה, אל ארץ טובה ורחבה, זוהי ביאה, זוהי שיבה, לתת לכם אחריות ותקווה, ארפא משובתם אוהבם נדבה, ולא יוסיפו לדאבה, השיבנו ה' אליך ונשובה"

כדרך למדנים, פותח הרב אלקלעי בקושיא על הרמב"ם:[4]

"מפני מה מנה... את מצוות התשובה כלאחר יד: כשיעשה תשובה חייב להתוודות... היה לו לומר: מצוות עשה שישוב האדם אל ה' א-להיו...?"

על זה הוא משיב שפסוקי התורה (בפרט בספר דברים ובפסוקי הנביאים וגם בדברי חז"ל), ולשון הרמב"ם[5] - כולם מדברים על תשובה מופלגת, שתתרחש באחרית הימים, "ולכן מנה רבנו את הווידוי שהוא מגדרי התשובה למצוות עשה" (קבועה), ופסוקי התורה השאירם כהבטחה לעתיד.

בשלב השני הוא מוסיף להקשות מדוע "תלה הכתוב את התשובה באחרית הימים [והרי] מצוות התשובה נוהגת בכל יום – ישוב היום שמא ימות למחר?" – וכאן הוא מגיע, בלשון תורנית רגילה ופשוטה, לעיקר חידושו הנועז והמפתיע (אפילו כיום):

"ולכן נראה לי לתרץ כי שתי תשובות הן – תשובה פרטית ותשובה כללית".

(פתח כחודה של מחט, שם, עמ' 323)

מה שהרבו לעסוק במושגי התשובה ובהלכותיה, מימי חז"ל ועד לאחרונים, כל זה נכנס במסגרת המושג 'תשובה פרטית', ואילו 'תשובה כללית' היא 'השיבה לארץ ישראל' של העם כולו, ולכן היא תתרחש ב'אחרית הימים'[6]

באִבחת לשון של הגדרה חדה הפך הרב אלקלעי את מושגי התשובה והגאולה על פיהם: הגאולה תלויה אמנם בתשובה, אך לא בתשובה פרטית כי אם בתשובה הכללית, ולאמתו של דבר הן זהות – "זוהי ביאה וזוהי שיבה".

ובלשונו:

"תשובה פרטית, רוצה לומר, שישוב החוטא מחטאו על פי גדרי התשובה אשר גבלו הראשונים, הלא הם כתובים בספר 'הרוקח', ובספר 'ראשית חכמה', ובספר 'חכמת הלבבות', ודומיהן. התשובה הזאת קדמה לעולם, כדאיתא ב[תלמוד בבלי מסכת] נדרים דף לט ע"ב: 'תניא, שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן – התורה והתשובה, וגן עדן וגיהנום, וכסא הכבוד, בית המקדש ושמו של משיח'. ועוד כמה וכמה מאמרי תשובה לחז"ל, הלא בספרתם. ולזאת תקרא תשובה פרטית מפני שנצרכת בפרטים, לכל איש ואיש התשובה כפי חטאו – לפי כובד עוונו כך משקל תשובתו."[7]

"אבל התשובה הכללית רוצה לומר, שישובו כל ישראל על ה' א-להינו לארץ נחלת אבותינו, כי הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה,[8] וישראל בחוצה לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הם,[9] שנאמר: "ועבדתם שם א-לֹהים מעשה ידי אדם, עץ ואבן...", כמו שאמר רש"י: משאתם עובדים לעובדיהם [של אלילים], כאילו אתם עובדים להם.[10]

התשובה הכללית הזאת ציוו עליה כל הנביאים, כמו שכתב רבנו [הרמב"ם][11]: 'כל הנביאים ציוו על התשובה, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שעתידין ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הן נגאלין.' – רוצה לומר, תשובה כללית, שישובו ישראל לארץ הקדושה".

(פתח כחודה של מחט, שם, עמ' 324)

הרעיונות המחודשים המקופלים בדברים אלה הם:

א. הגלות היא חטא ולא רק עונש. רעיון זה ידוע למדי מדברי חז"ל, אך המסקנות של הרב אלקלעי מרחיקות לכת, עם היותן פשוטות כל כך.

ב. כיוון שהגלות היא חטא, צריך לתקן חטא זה ולחזור בתשובה, דהיינו לחזור בתשובה לארץ ישראל, ביוזמתנו, כמהלך של תשובה.

ג. הגלות היא חטא כללי, כמו שהיא עונש כללי; לפיכך התשובה – השיבה מן הגלות – צריכה להיות כללית, וזה דבר שמוכרחים לארגן אותו כדי שיצליח.

ד. התשובה של 'אחרית הימים' בתורה,[12] וזו שציוו עליה הנביאים – "שובו אלי ואשובה אליכם"[13] – היא בעצמה השיבה אל הארץ, והיא בעצמה גם הגאולה. זהו הפירוש של 'גאולה תלויה בתשובה', כפי שיפורש להלן.

כנאמן מובהק ללשון העברית, וכמי שחיבר ספר ללימוד הלשון העברית דור שלם לפני אליעזר בן יהודה, הרב אלקלעי מבסס את פירושו על ניתוח לשוני בשפת המקרא:

"תדע לך, שהרי 'תשובה' – הוראתו הראשונה היא שישוב האדם אל המקום אשר יצא משם, כמו: 'ותשובתו הרמתה כי שם ביתו'[14] – וחז"ל על דרך השאלה הניחו את השם הזה לשוב מחטאו... וכיוון שהוראתו זאת היא נצרכת למאד ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, ודברו בה כל חכמי המוסר, והרגל נעשה טבע – כאילו לא היתה הוראה אחרת בתיבת התשובה, והוראתו הראשונה נשכחת כמת מלב – והתשובה הכללית היא לפי הוראתו הראשונה [של השם תשובה] שנשוב אל הארץ אשר יצאנו משם, כי היא בית חיינו".

(פתח כחודה של מחט, שם, עמ' 326)

נשוב ונקרא את פרשת התשובה בתורה,[15] על פי פירושו של הרב אלקלעי:

מקרא	פירוש
"והיה כי יבֹאו עליך כל הדברים האלה
הברכה והקללה אשר נתתי לפניך
והשבֹת אל לבבך	[שאתה מפוזר, גולה וחוטא]
בכל הגוים אשר הִדיחך ה' א-להיך שמה
ושבת עד ה' א-להיך ושמעת בקֹלו
	[לרצות לשוב אל הארץ]
ככל אשר אנכי מצוך היום	[ולשוב בפועל אל הארץ]
אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך	[ואז כאשר תתחיל לשוב 'בהתערותא דלתתא]
ושב ה' א-להיך את שבוּתך ורִחמך – ושב ןקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' א-להיך המה	[יתחיל ה' לשוב את שבותך 'בהתערותא דלעילא' [כי התערותא דלעילא תליא בהתערותא דלתתא,[16] ולפיכך הגאולה תלויה בתשובה לגמרי, שיתחילו לשוב לארץ, ובלי זה לא תתרחש.]
אם יהיה נִדחך בקצה השמים
משם יקבצך ה' א-להיך
ומשם יקחך.
והביאך ה' א-להיך אל הארץ אשר ירשו אבֹתיך וירִשתה
והיטִבך והרבךָ מאבֹתיך"

בפירוש זה נפתרים שני הקשיים העיקריים בפרשה זו:

א. מדוע ניסחה התורה את תשובת ישראל את שיבת ה' באותו ביטוי, באותן מילים ('ושבת' – 'ושב...ושב')? לפי רוב הפירושים האוחזים בתשובה הפרטית (כאילו אין אחרת) – איך אפשר לפרש את שיבת ה' (וראה גם רש"י שם, שהקב"ה כביכול שב בעצמו מן הגלות)?! אבל לפי הרב אלקלעי יש כאן תיקון לחטא הגלות בשיבה (תשובה) זו, ולפיכך ברור הפסוק כשמש – אתם תשובו עד ה', היינו אל הארץ, וה' ישיב אתכם - כלומר, יקבץ אתכם וישיב אתכם אל הארץ מכל העמים, מכל הגלויות.

ב. הקושי השני הביא את רמב"ן[17] לפירוש מעניין ועמוק, על מילת הלב שהיא סיומו של עידן הבחירה בין טוב ורע, מפני שלא תהיה עוד תאוות חטא, כפי שהיתה מאז חטא האדם הראשון. ובכן הקושי הוא – מה מקום יש למילת הלבבות הערלים אחרי התשובה המופלאה שתוארה בראש הפרש, לשמוע בקול ה' "ככל אשר אנכי מצוך היום בכל לבבך ובכל נפשך" – איך ייתכן שהלבבות עדיין ערלים?

אבל לפי דרכו של הרב אלקלעי נראים לי הדברים פשוטים לגמרי – ואין מקרא יוצא מידי פשוטו[18] - התשובה הראשונה היא לשוב לארץ, ומילת הלבבות הערלים צריכה לבוא בשלב אחר, מאוחר יותר, והיא מכוּונת לאהבת ה':

מקרא	פירוש
"ומל ה' א-להיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך.	[לגילוי התשובה שבארץ]
	[באהבת ה']
ונתן ה' א-להיך את כל האלות האלה על אֹיבך ועל שֹנאיך אשר ירדפוך.
	[ואז תבוא התשובה אל המצוות]
ואתה תשוב ושמעת בקול ה'
ועשית את כל מצוֹתי אשר אנוֹכי מצַוך היום".

על דרך זו, הפרשה מדברת בשלושה שלבים היסטוריים של תשובה; ראשית: אל הארץ, שנית: לאהבת ה', ולבסוף: אל המצוות. אולם רוב ההוגים הדתיים הבינו שהתשובה אל המצוות היא הראשונה, ובה תלויה הגאולה, ולפיכך נמנעו מלעסוק בשיבת ציון. זו לפי דעתו של הרב אלקלעי הסיבה להתארכות הגלות על כל אסונותיה –

"כיון שלא שבו לארץ נתעכבה הגאולה" (פתח כחודה של מחט, שם, עמ' 328)

לפיכך, כל הקִצים שחישבו גדולי ישראל,ועברו – היו אמת,

"וחלילה לומר כי השלמים האלה שגו ברואה, כי אם שכל העיתים הללו היו עת רצון ועת לחננה [אלא, שלא שבו לארץ]" (שם)

הווי אומר: לא הקץ כיזב, ולא מראות הגאולה וחשבונותיה, אלא פירושם של ישראל לתשובה הנדרשת מהן כתנאי לגאולה, ולא היה זה מצד ה' אלא מצדנו. על פי הבנתו של הרב אלקלעי, גם בבית שני, לאחר גלות בבל, לא באה הגאולה השלמה, רק מפני שלא עלו כולם כחומה, כדעת ריש לקיש[19].

התשובה הכללית מפורשת גם בנבואת ירמיהו, אחרי בכי רחל ותשובת ה' "ושבו בנים לגבולם", נאמר:

הציבי לָך צִיֻנים, שִׂמי לָך תמרורים, שִתי לִבֵּך למסִלה דרך הלכתְּ, שובי בתולת ישראל, שֻבי אל עריך אלה". (ירמיהו ל"א, כ)

ברורה ומפורשת הקריאה לשוב לארץ כביטוי של תשובה, מתוך זכירת הדרך וסימניה. כה הרבו להוציא פסוק זה מידי פשוטו במתכוון או שלא במתכוון, ולדרשו על המצוות[20], עד שנשתכח פשוטו. ולא עוד אלא שהנביא גוער בבת ישראל המתביישת לשוב, או המתעצלת לשוב[21], עד שהוא נוזף בה:

"עד מתי תתחמקין הבת השובבה, כי ברא ה' חדשה בארץ: נקבה תסובב גבר".

(שם, פס' כ"א)

בניגוד לדרך העולם, שגבר מחזר אחרי אשה, תהיה אז מהפכה בעולם, וישראל הם שיחזרו אחרי הקב"ה, כלומר אחרי נחלתו בארץ ישראל.

לעומת זה, את ההשקפה המקובלת שהגאולה תלויה בתשובה פרטית, מגדיר הרב אלקלעי כבלתי סבירה לחלוטין, מפני שגם אם יעשו כל ישראל תשובה מעולה, על פי כל גדרי התשובה, דבר שלא נעשה כבר "אלף שבע מאות ושמונים שנה מאז החורבן, גם אז לא נגיע למעלת אבותינו, דור יוצאי מצרים", ולפיכך טען, אין אפילו לדון בכיוון הזה[22].

את סוגיית התלמוד ואת מחלוקת התנאים והאמוראים על גאולה ותשובה[23], מפרש הרב אלקלעי כמובן על השיבה לארץ, לכן מובנת מאוד דעתו של ר' אליעזר: "אם ישראל עושין תשובה, נגאלין", כלומר, אם חוזרים לארץ – ה' מחזיר אותם, ואם לאו – לא ייגאלו, כי כל זמני הגאולה הם הזדמנות לעורר את השיבה לארץ, ואם אין התעוררות לכך בישראל, יחלוף הקץ, ואין גאולה. לצערנו מובנת מאוד גם הדעה[24], שאם אין עושים תשובה [כלומר, לא עולים לארץ] הקב"ה מעמיד להם מלך שגזֵרותיו קשות כהמן [שמבקש להשמידם] וישראל עושין תשובה [כלומר, בורחים מפניו, ומבקשים לשוב לארץ ישראל, מלחץ הפרעות והשנאה], ומחזירן למוטב [לארץ ישראל][25].

טעונה הסבר רק הדעה שיש קץ קצוב לגלות, כמו לאבלות – "דיו לאבל שיעמוד באבלו".[26] גם לדעה זו יש הסבר בשיטת הרב אלקלעי, וכאן אנו נדרשים לדברי קבלה. אף על פי שהרב אלקלעי שלט בקבלה והרבה להשתמש בה, הרי הוא בנה את שיטתו בעניין התשובה על פירוש המקראות והלשון העברית, על דברי הנביאים ועל דברי חז"ל, באופן שיעמוד איתן ויציב, גם בלי דברי המקובלים. אבל הוא נזקק לדברי הזוהר והמקובלים, במישרין ובעקיפין, במיוחד כדי להתמודד עם שאלה שמציקה לכל חדשן (בפרט למי שמחדש דברים שנראים כה פשוטים, אחרי שנאמרו), עד ששואלים פשוטים וחכמים: איך זה שאיש לא פירש כך לפניך? ובלשונו של הרב אלקעי:

"אשר שמעתי אומרים: אילו היה העניין הזה אמת, היה נאמר מפי גדולי ישראל, ראשונים או אחרונים? – על תתמה על החפץ... אבל כך גזרה חכמתו יתברך, שלא יתבוננו בדברים עד אחרית הימים, היינו שנת ת"ר"[27]. (פתח כחודה של מחט, שם, עמ' 351)

על כך כתב הרב אלקלעי בחיבורו 'שלום ירושלים', בשנת ת"ר (600 לאלף השישי) עצמה:

"פירושו, אילו זכו ישראל היו נגאלים בשישים שנה הראשונים של האלף השישי, וכן בכל שישים ושישים – ואם לא יזכו, סוף הקץ הוא שית מאה שנין".

('שלום ירושלים', כתבי הרב אלקלעי, כרך א, מעמ' 33)[28]

כלומר, יש קץ אחרון על פי התלמוד ועל פי הזוהר, והוא שנת ת"ר. בניגוד מוחלט לכל אלה שנתפסו לאכזבה ולמשבר אחרי שנת ת"ר[29], הרב אלקלעי דווקא התעודד, צפה בשינויים המתרחשים בעולם (מלחמות העצמאות בבלקן ובמרכז אירופה, ממלכות יותר ליברליות במערב, ובפרט מעמדו של השר משה מונטיפיורי כ'שר היהודים בעולם', דווקא אחרי הצלחתו לבטל את עלילת הדם בדמשק, ועוד), וראה בשנת ת"ר את התחלת התהליך[30]. לפיכך היה לו הסבר טוב גם ל'עת הקצובה' של סוף הגלות, כמו סוף האבלות, על פי סוגיית התלמוד, וגם לשאלה איש לא אמר זאת לפניו.

כאן אנו מגיעים לעיקר. הרב אלקלעי לא חידש מהלך כזה באופן תאורטי ולא חזר ללימודיו ולעיסוקיו. היו לו מסקנות מעשיות, והן עיקר שיטתו: את התשובה הפרטית מונעים כ"ד דברים, כמו שכתב הרמב"ם בפרק ד מהלכות תשובה, אבל את התשובה הכללית מעכבים רק שני דברים: רשיונות עלייה בהסכמת מלכי הארץ, וכסף להוצאות הדרך ולפרנסה בארץ ישראל. מכיוון שלפי דעתו אלה הם המונעים היחידים שמעכבים את התשובה (כלומר - הגאולה), ומכיוון שאנו מחויבים לשוב אל ה', כדי להינצל מחטא הגלות (וגם 'ממלך שגזֵרותיו קשות כהמן'), צריך למצוא את הדרך לפתור שתי בעיות קרדינליות אלה. הדרך לפתור אותן, לפי הרב אלקלעי, היא על ידי אספת נציגים נבחרים של כל הקהילות בכל המקומות, שיבואו למקום אחד, יקימו קרן כספים למימון הוצאות הדרך והקיום בארץ, בשלבים הראשונים, וכמובן יבחרו להם ראש, והוא ילך וייפגש עם כל מלכי הארץ, כדי לקבל רישיון לעליה יהודית המונית לארץ ישראל[31]. הנבחר הזה מטעם האספה הכללית הוא יהיה 'משיח בן יוסף' – לא פחות ולא יותר[32] - והוא יפעל בדרך הטבע, כלומר בחכמת הפוליטיקה, כדי לקבל רישיון מלכי הארץ – דבר שנראה לרב אלקלעי אפשרי בהחלט בעת ההיא. ברור שהרב אלקלעי, כאיש שלחם על קדושת ישראל ותורתו בשלמות, לא ראה לנגד עיניו את העיתונאי המתבולל שחזר אל עמו, תאודור הרצל, האיש שזכה להגשים את ראשית חזונו של הרב אלקלעי, מבלי שידע זאת בעליל[33]. נראה בבירור שהרב אלקלעי חשב והתכוון לר' משה מונטיפיורי. לפי דעתו, הוא היה מסוגל – בתמיכה מסיבית וגלויה של כל יהודי העולם – להשיג רשיון כזה, בעזרת גבירים יהודים בעלי מעמד והשפעה, כמו יצחק כרמיה והלורד רוטשילד, וכך מפורש בלשונו החריפה של הרב אלקלעי:

"עתידין חכמי ישראל ליתן את הדין שאינם מודיעים לשרי ישראל, שגאולתנו תלויה בבקשתם, ואינן מעוררים את אחינו בני ישראל, לתשובה כללית. ותשובת הבקשה הזאת היא לאדונינו הגדולים והאדירים, כי קרובי מלכות הם, ודבריהם נשמעים, ולהם המצוה הזאת לרחם על פליטתנו".

(כתבי הרב אלקלעי, כרך א, עמ' 206, 212, 221)[34]

כאן הוא עובר ללשון תחנונים, חדוות להט ודאגה, אולי בגלל תחושת הזמן שאוזל והולך:

"הביטו וראו טובת ציפורנם של ראשונים, איך מסר נחמיה התִרשָתא נפשו לאהבת ארץ קברות אבותינו, כי כפשׂע בינו ובין המוות, כמו שאמר לו המלך [ארתחששתא]: 'מדוע פניך רעים ואתה אינך חולה, אין זה כי אם רֹע לב, וָאירָא הרבה מאד'[35] – [ופירשו חז"ל] שחשדו שנתן סם המוות בכיסו, ומלכי הארץ ההם אינם מתונים בדין, וחמת מלך מלאכי מוות. ולמה אדונינו האדירים לא יבקשו רחמים מאת מלכי החסד 'בעד עמנו ובעד ערי א-להינו[36]... ולא יאונה אליהם רעה, כי אוהבי הצדק והיושר הם [המלכים שבזמננו], וגאולתנו תלויה בבקשתם [את הרשיון לעלייה גדולה]".

(פתח כחודה של מחט, שם, עמ' 334)

כלומר, איש מהם לא יסכן את חייו, לכל היותר לא יסכימו, אבל ייתכן מאוד שיסכימו בשם רעיונות הצדק והיושר המודרניים.

דברים נרגשים אלה זורעים אור על תפיסתו הכוללת של הרב אלקלעי: תפיסה תורנית והיסטורית-פוליטית, מציאותית וחדה, משולבת לחלוטין בפירושו הפשוט והמהפכני למצוות התשובה ולרעיון התשובה הכללית; קביעת התאריך (ת"ר) על פי הקבלה, מתוך התבוננות במתרחש בעולם: ממלכות ליברליות במערב, התעוררות הלאומיות במרכז אירופה, ושר היהודים משה מונטיפיורי, שיכול לייצג את העם כולו בפני כל מלכי ארץ. נותר רק לקשור את החוטים באמצעות אספת הנבחרים לכל העם היהודי.

תוכניתו הציונית של הרב אלקלעי היא תוכנית מדינית, דומה עד מאוד בקוויה הכלליים לתוכנית הציונית[37] אך יונקת כולה מן המקרא, הפרשנות, המדרש, דברי חז"ל, דברי ראשונים ואחרונים, דברי הלכה, אגדה וקבלה[38].

האם בגלל זה נגזר דינה להידחות דור שלם – דחייה קריטית מבחינה היסטורית? הרב אלקלעי עצמו הבין עד כמה רחוקים קוראיו, וחכמי ישראל שבזמנו, מלהבין אותו, וכל שכן מלפעול בנחישות למטרה ההכרחית. על כן הוא מסיים בהתנצלות, בצער, ובנחמה עתידית:

"ואילו דברי אלה נאמרו מפי גדולי ישראל, היו נאמרים ביתר שאת ויתר עוז[39], כי אני יודע את מיעוט ערכי, ומחוסר ספרים אני [!], ונפשי יודעת מאוד את רוע מבקרי הספרים, כי זה דרכם כסל למו[40], לתת דופי בדברי אמת ולסלף דברי צדיקים [!] – קל וחומר על עניין סתום כזה אשר נשכח כמת מלב – ואני בתומי אלך[41], כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם[42], קנאת ה' צבאות תעשה זאת[43] - ותהי זאת נחמתי, כי האמת יורה את דרכו, ואם לא יעשה השכל יעשה הזמן".

(פתח כחודה של מחט, שם, עמ' 351-352)[44]

רק ברוח הקודש[45] יכלו דברים כאלה להֵאמר.

אחרית דבר: הרב אלקלעי והרב קוק

לכאורה, רעיון התשובה הכללית מתאים כל כך להגותו של הראי"ה קוק, עד שנותר רק לברר אם הכיר הרב קוק את ספריו של הרב אלקלעי ונטל מהן ביודעין, או שמא רק כיוון את דבריו, בתעופת רוחו הגדולה, אל הרעיונות שכבר נתבססו ונקלטו באוויר התורני, ואשר ממנו צמחו גדולי ההוגים של הציונות הדתית. להלן שתי דוגמאות מן הפרק שנסדר כחותם אורות התשובה[46]:

"תחיית האומה היא היסוד של בנין התשובה הגדולה, תשובת ישראל העליונה ותשובת העולם כולו שתבוא אחריה".

"התעוררות חפצה של האומה בכללה לשוב אל ארצה, אל מהותה, אל רוחה ואל תכונתה – באמת אור של תשובה יש בה. באמת הדבר מתבטא בברור גמור בביטויה של תורה: 'ושבת עד ה' א-להיך' – כי תשוב אל ה' א-להיך"[47].

(פרק יז; א-ב)

מכיוון שאין הראי"ה קוק מציין את מקורותיו, ברוב דבריו, אין להוכיח דבר מכך שלא נזכר שמו של הרב אלקלעי, כשם שלא נזכרו גם הרב ריינס או הרב קלישר, שבוודאי היו ידועים לו. אולם בעיון קצת יותר מעמיק נמצא שלא רק הבדלי סגנון יש כאן, אלא הבדל יסודי בשיטה, ודווקא בעניין התשובה. כדי להרגיש את הדבר אביא קטע אחר מ'אורות התשובה':

כששוכחים את הנשמה העצמית, כשמסיחים דעה מלהסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו, הכל נעשה מעורבב ומסופק. והתשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל הא-להים, אל נשמת כל הנשמות, וילך ויצעד מעלה בקדושה ובטהרה. ודבר זה נוהג בין באיש יחידי, בין בעם שלם, בין בכל האנושות, בין בתיקון כל ההויה כולה, שקלקולה בא תמיד ממה שהיא שוכחת את עצמה. ואם היא חפצה לשוב אל ה', ואת עצמה היא אינה מכוננת לקבץ את נידחיה, הרי היא תשובה של רמייה, שתשא על ידי זה את שם ה' לשוא. על כן רק באמת הגדולה של התשובה אל עצמו, ישוב האדם והעם, העולם וכל העולמים, ההויה כולה, אל קונהָ, לאור באור החיים. וזהו הרז של אורו של משיח, נשמת העולם, שבהאירו ישוב העולם לשורש ההויה, ואור ה' עליו יגלה. וממקור התשובה הגדולה הזאת, ישאב האדם את חיי הקודש של התשובה האמיתית...

(אורות התשובה פרק טו) [48]

שיטת הראי"ה קוק היא הרמוניסטית, ואין בה מקום לחילוקים שכאלה בין תשובה פרטית לעצמה לתשובה כללית לעצמה. שיבת האומה אל ארצה, ושיבת היחיד אל נשמתו העצמית, ושיבת האנושות וכל ההויה אל מקור הנשמות כולן, כל אלה פועלים על פי מתכונת אחת, קבועה וכוללת: השיבה אל העצמיות.

על פי הראי"ה קוק, תחיית האומה בקיבוץ נידחיה איננה אלא דוגמא של השיבה הכוללת אל ה'עצמיות', וכל נשמה יחידה שחוזרת ומאירה מתוך עצמיותה באדם יחיד, הרי היא "מכוננת בזה את עצמה לקבץ את נידחיה", ונידחיה הם כוחותיה כמו בניה שנתפזרו. לפיכך, אין הבדל מהותי בין תשובת היחיד ותשובת האומה, וגם התעלות כל עם, האנושות וההויה כולה, על פי הראי"ה קוק. לעומת זאת, אצל הרב אלקלעי אלה הם עולמות שונים ונפרדים במהותם. מכאן גם הפרגמטיזם הפשוט והפוליטי של הרב אלקלעי, לעומת ההתבוננות השירית-פילוסופית של הראי"ה קוק – רעיון 'העצמיות' מעוגן היטב בקבלת הנסתר, אבל יש לו מהלכים רחבים בפילוסופיה החדשה, ובמיוחד בהגות של העלייה השנייה, שהראי"ה קוק היה בעצמו בין ראשוניה. הם חתרו לתחיית האומה בשיבה אל עבודה עצמית, אל טבע הארץ, אל השפה העברית, אל התרבות הישראלית, אל השמירה וההגנה העצמית, אל הפיתוח הכלכלי שישחרר מתלות ויפתח את הכוחות העצמיים[49], ועוד ועוד. 'תשובה כללית' אצל הראי"ה קוק כוללת את כל התשובות בהרמוניה אחת, ואילו 'תשובה כללית' אצל הרב אלקלעי היא מצוות קיבוץ גלויות ביוזמתו, כתפיסה תורנית ציונית, במובנה הפשוט, הרוחני והמעשי.

גם באיגרת המפורסמת על הקשר בין תשובה לבין 'הקץ המגולה' של ישועות ארץ ישראל, אין הראי"ה בא לחדש 'תשובה כללית' של 'קיבוץ גלויות', אלא מביא עניין זה לידי המסקנה שגילוי התשובה האישית בזמננו לא יבוא בדרך של עוצב, סיגופים, חולשות ורפיונות, כי אם בגבורה ובשמחה, בהתאמה לאווירה של 'הקץ המגולה', כלומר, שוב על פי תפיסתו ההרמוניסטית את כל סוגי התשובה;

וכך הוא כותב שם:

על דבר איגרת התשובה גדולה מאד היא תשוקתי לזכות להכינה ולסדרה כראוי ... ביחוד קשתה עלי מאד ההסברה והכיוון אל השערה עד כמה להנמיך רזי עולם ... ביסוד הכל צריכה לבוא ההסברה הכללית של בטחון התשובה ... וכל אלה הדברים לפרטיהם, עד כדי להביאם עד מקום המעשה, ולהתאימם לכל המדרגות כולן, להעלות כל בחינה של נפילה של כל אחד מישראל, עם חביב, עם קדוש, מכל מקום שהוא, מכל עמק עמקים של תחתיות ארץ, בין במעשה, בין בדעת, עד הקצה האחרון – לאור החיים, ודווקא להובילם בשמחות וגיל, בלא שום דרך עוצב, וברוח עז וגבורת רעם, במסילות קודש סלולות ומסוקלות, בכוח התגלות ניצוצי אורות של יום גאולה, המתגלה לנו בכל עת בארץ החיים, על ידי קץ המגולה של הרי ישראל הנעבדים ונזרעים, הנושאים פרי וענף לעם ה' אשר דרשוהו – לברר כל אלה באופן מספיק צריך זמן הגון ופנוי...

...ואם יבוא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה, ואל דברת קץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט, לא יוכל לכוון לשום דבר לאמיתתה של תורת אמת. כי כל זמן מאיר בתכונתו ... ודאי לא יועילו כל חשבונות העולים בלב אדם שמחשבותיו הבל, נגד עצת ה' העליונה אשר דבר טוב על ישראל, לכונן אור גאולה ודרך חיים לשאר עמו, העתידים להיות כולם שבי פשע. וכל חולשת נפש, פחדנות, רפיון רוח ומוגת לבב, כליל יחלוף. ורוח מעודד, ממלא חיי ישע ועונג ה' בגודל לבב ורוחב דעה והגיון עוז, יקח את מקומו בכל הלבבות הניגשים אל ה' בהר הקודש...

(אגרות הראיה, כרך ב', עמ' לו-לז) [50]

ברור אם כן שהראי"ה קושר את 'הקץ המגולה' אל התשובה הפרטית, וכל התשובות כולן מאירות אצלו זו את זו, ומלמדות שבימינו צריך לבסס את התשובה על אהבה, יותר מאשר על יראה.

נקודות המפגש בין 'התשובה הכללית' בתפיסתו המהפכנית-ציונית של הרב אלקלעי, לבין 'התשובה הכללית' בתפיסתו המהפכנית-הפילוסופית-שירית של הראי"ה קוק רבות הן, אך אין בכוחן לטשטש את ההבדל העמוק בין שתי התפיסות.

---

* מתוך: ציון וציונות בקרב יהודי ספרד והמזרח, משגב ירושלים תשס"ב. עמ' 141 – 153.

[1] 'דרכי נועם', בתוך י' רפאל, כתבי הרב אלקלעי, ירושלים תשנ"ה, כרך א, עמ' 1-29.

[2] כתבי הרב אלקלעי, כרך ב', עמ' 323-325, נכתב כנראה בשנת תר"ט (1849) ונתפרסם בתרי"ד (1854).

[3] כבר בהקדמה ל'מנחת יהודה', שנדפסה בשנת תר"ג ב'קול קורא (תר"ח), כתבי הרב אלקלעי, כרך א, ב'ספר החיים' (תרט"ז), שם, כרך ב, ועוד.

[4] הלכות תשובה, פרק א.

[5] הלכות תשובה, פרק ז הלכה ה.

[6] רעיון זה, שהפך לאבן פינה ב'אורות התשובה' להראי"ה קוק, בפרט בפרק ט"ו ובפרק י"ז, יסודו קיים כנראה אצל הרב אלקלעי. אבל אצל הראי"ה זה חלק מהתעלות העולם ומגילוי הקדושה בישראל ובעולם. אצל הרב אלקלעי הדברים פשוטים יותר, ברורים וחד משמעיים –תשובת עם ישראל כולו, כעם אחד, לארץ ישראל. משפט אחד חריף של הראי"ה קוק, שמרבים לצטט, אולי נשען על הפשטות המוצקה של רעיון התשובה הכללית לארץ ישראל, כאשר כבר החל להתממש: "ואם יבוא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה, ואל דבר קץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט, לאיוכל לכוון שום דבר לאמיתתה של תורת אמת, כי כל זמן מאיר בתכונתו..." (אגרות הראי"ה ב', איגרת שעח). וראה באחרית דבר ניתוח מדויק יותר.

[7] ובאירוניה חריפה הוא מסיים את הפִסקה: "ולא כל האצבעות שוות", רא בבלי נידה סו ע"א, פסחים קיב ע"ב

[8] ראה בבלי, כתובות קי ע"ב; רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ה הלכה יב, ועוד.

[9] ראה בבלי, עבודה זרה ח ע"א.

[10] דברים ד,כח, ורש"י שם.

[11] הלכות תשובה פרק ז הלכה ה

[12] דברים ד כח; דברים ל, פס' א-י.

[13] מלאכי ג ז; הושע יד; ישעיהו מ ואילך; ירמיהו לא ועוד.

[14] שמואל א, ז י"ז.

[15] דברים ל, פס' א-י.

[16] זוהר בראשית פב,ב.

[17] ראה דברים ל ו'; ובעקבותיו ספורנו, חזקוני ועוד.

[18] ראה בבלי שבת סג ע"א, ורשב"ם לבראשית א א'; ובראשית לז ב'.

[19] ראה בבלי יומא ט ע"ב, ומתעלם מן החולקים עליו שם; ובסוגיית השבועות, בבלי כתובות קיא ע"א – ראה 'פתח כחודה של מחט', שם, עמ' 326. וראה תיאור נרחב של העמדות ההפוכות בספרו של פרופ' א' רביצקי, הקץ המגולה ומדינת היהודים, תל אביב תשנ"ג, פרק שני; חירות על הלוחות, תל אביב תשנ"ט, עמ' 11-48.

[20] ראה ספרי לפרשת עקב, סוף מג; ובדרשה ביחס לתורה – בבלי עירובין נד ע"ב, ועוד.

[21] ראה רש"י ורד"ק לירמיהו שם.

[22] 'פתח כחודה של מחט', שם, עמ' 328.

[23] בבלי סנהדרין צז ע"ב עד צח ע"א; ירושלמי תענית, פרק א הלכה א.

[24] דעת ר' יהושע או ר' אליעזר שם, תלוי בגירסה, וראה להלן הערה 38.

[25] כולנו עדים איך התקיימה נבואה מחרידה זו על בשרנו, ודווקא רבים משלומי אמוני ישראל היו נעולים כל כך בהבנתם את התנאי לגאולה בתשובה פרטית, עד שנשארו וכלו בגזרותיו של 'המן'.

[26] דעת שמואל שם, ואולי גם דעת ר' יהושע כנגד ר' אליעזר – לעניות דעתי יש כאן הררים תלויים ממש בשערה, שכן 'מלך שגזירותיו קשות כהמן' מופיע כתשובה אחרי המילה 'אלא', בגרסת הבבלי, ובירושלמי – אחרי 'אמר לו'. לגרסת הירושלמי זו תשובת ר' אליעזר, שמסביר כיצד תתרחש הגאולה בסוף, אם ישראל לא ישובו מרצונם, ואילו לגרסת הבבלי זו תשובת ר' יהושוע. נראה לי, שהמילה 'אלא' נכתבה בתחילה בקיצור: אל', ואין בינה לבין 'אמר לו' (א"ל) אלא מקום הגרש או הגרשיים, והנה הררים נוראים תלויים בשערת הגרש ומיקומה. קשה לדעת אם תחילה היה כתוב א"ל (אמר לו) כדרך הסוגיות, ותזוזת הגרש הולידה את אל', שהוליד את אלא, או שהיו שתי גרסאות מלכתחילה. מכל מקום, נראה לי ברור שהרמב"ם אחז דברי ר' אליעזר, על פי גרסת הירושלמי, אבל ויתר על הציור של 'מלך שגזֵרותיו קשות כהמן', והשאיר פתוחה את שאלת האופן שבו יעשו ישראל תשובה בסוף, וכלשונו: "כל הנביאים כולן נצטוו על התשובה, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעושת תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין..."(הלכות תשובה, פרק ז הלכה ה).

[27] על פי דברי ר' דוסא, בבלי, סנהדרין צט ע"א, ועל פי דברי הזוהר לפרשת וירא, תמד-תמה,תעז-תעח, (במהדורת הסולם, ירושלים תשי"ד).

[28] לפי פירושו של 'מקדש מלך' לק' שלום בוזאגלו על ספר הזוהר, אמסטרדם תק"ו, ח"א; קנ"ג ע"ב.

[29] ראה ספרו של א' מורגנשטרן, משיחיות וישוב ארץ ישראל במאה הי"ט, ירושלים תשמ"ה, פרקים ח,ט, עמ' 197-240.

[30] לדעת הרב אלקלעי, לא מדובר על שנת ת"ר לבדה, אלא על כל המאה של ת"ר, עד שנת 'ת"ש חס ושלום'. והלב זועק עד כמה דייק וקלע לחוט השערה, שבפרוס ת"ש החלה השואה האיומה! ראה שלום ירושלים, שם, עמ' 34.

[31] איך היה נראה העולם היהודי אילו קיבלו כל גדולי התורה, ראשי הישיבות והאדמו"רים, את פירושו של הרב אלקלעי, ואת מסקנותיו, מבעוד מועד? אכן אומר הרב אלקלעי בחריפותו, שעתידים הם ליתן את הדין. ('פתח כחודה של מחט', שם, עמ' 334).

[32] 'פתח כחודה של מחט', שם, עמ' 334-335.

[33] אמנם ראה י"צ זהבי, מהחת"ם סופר ועד הרצל (תולדות הציונות בהונגריה), הספריה הציונית, ירושלים תשכ"ו, פרק יב, עמ' 264-276. לפי טענתו, רעיונותיו של הרב אלקלעי הועברו בידי תלמידו הרב יוסף נטונק לאותה סביבה/קהילה שבה גדל בנימין זאב הרצל בווינה, ואף לבית הכנסת שבו עלה לתורה כבר מצווה. לא נדע דרך הרוח, אבל אפשר ואפשר שכאשר הגיע הרצל אל 'חוף הבהירות', כלשונו בנאומו הראשון בקונגרס הציוני הראשון, והבין שהתבוללות לא תצלח, החליט "לשוב אל היהדות, עוד לפני שובנו אל ארץ היהודים", כלשונו שם, ופירוש הדבר היה לשוב אל אותם רעיונות שחלחלו בקהילת ילדותו, מבית מדרשו של הרב אלקלעי. אם אי אפשר להוכיח זאת, גם אי אפשר לשלול אפשרות כזאת.

[34] בדבריו בהקדמת חיבורו 'מנחת יהודה', שנכתבה לכבוד ר"מ מונטיפיורי, לאחר ביטולה של עלילת הדם בדמשק.

[35] נחמיה ב' ב. תחילת ימי בית שני.

[36] שמואל ב, י י"ב. כדברי יואב בן צרויה.

[37] פרופ' בן ציון דינור סיכם אותה בספר השנה של ארץ ישראל, תרפ"ג, עמ' 471-479.

[38] פרופ' יעקב כ"ץ סיכם חלק זה של משנתו במאמרו 'משיחיות ולאומיות במשנתו של הרב יהודה אלקלעי', בקובץ 'שיבת ציון', מאסף לחקר הציונות, ספר ד, ירושלים תשט"ז, עמ' 9-41.

[39] על פי בראשית מט, ג.

[40] על פי תהילים מט, יד.

[41] על פי תהילים לא, יג.

[42] על פי הושע יד, י.

[43] על פי ישעיהו טו,ו.

[44] 'פתח כחודה של מחו', שם, עמ' 351-352, וארה שם הערה 476.

[45] ראה רמב"ם, מורה נבוכים, חלק שני, פרק מה, המדרגה השנייה.

[46] יצא לראשונה בהוצאת 'ירושלים', ערב ראש השנה תרפ"ה, בעריכת מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל. הפרק החותם אין לו מקור בשמונה קבצים, שיצאו באלול תשנ"ט בהוצאת המשפחה, ולכן הובאו כנתינתם ב'אורות התשובה'. לעדות הרצי"ה, הקטעים נכתבו בארץ בשנים תר"פ-תרפ"ד.

[47] דברים ל פס' ב, י.

[48] העתקתי את הקטע על פי מקורו בקובץ ח' משמונה קבצים, ריג (באורות התשובה נדפס בשינויים קלים, בהוספת ארבע מילים ובשינוי מילה אחת, ואין בהם כדי לשנות משמעות לעניינו).

[49] ראה למשל דברי הראי"ה קוק המובאים ב'אורות', הוצאת מוסד הרב קוק, עמ' י, טו (קטע ז), עט, ועוד רבים.

[50] הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"ב, איגרת שעח, שנכתבה אל הרב יעקב משה חרל"פ.