חוקי התורה ותוכחות הנביאים יש בהם כדי לעורר מחשבות – האם באמת שמרו בני ישראל את התורה בימי השופטים ובימי המלוכה? פעם אחר פעם מתעוררת תחושה שהפער בין המצוות לבין קיומן בפועל בחברה הישראלית הקדומה היה גדול מאד, ואולי המוני העם כלל לא ידעו את מצוות התורה, גם אם היו ידועות לכוהנים ולזקנים? מתוך תהיות אלה עולה כעת שוב השקפה 'כאילו-מדעית', כאילו חברה יהודית שומרת תורה ומצוות לא הייתה קיימת לפני המהפכה החשמונאית; גם המאמצים העצומים של עזרא ונחמיה מתפרשים (לכל היותר) כניסיון שלא הצליח היסטורית, שהרי הכתובים מעידים (לכאורה), שלא שמרו את מצוות הסוכות "מימי יֵשוּע בן-נון... עד היום ההוא" (נחמיה ח', יז), ומתארים בפירוש חילול שבתות מקיף וקבוע עוד בסוף ימי נחמיה (י"ג, טו-טז), שלא לדבר על הנשים הנוכריות (עזרא ט' – י'; נחמיה י"ג, כג-כד). הופעתם של מקוואות חצובים בחפירות של אתרים יהודיים רק במאה ה-1 לפנה"ס נתפסת כהוכחה 'ברורה', שלפני כן לא שמרו דיני טהרה בחברה היהודית! אבל זאת אי הבנה בסיסית באורחות החיים שקדמו ל'מודרנה' העתיקה – המקווה החצוב והבנוי אינו אלא פיתוח 'מודרני' של הגֵבים הטבעיים בנחלי הארץ בהם רחצו וטבלו במשך דורות רבים, בנוסף למעיינות, לירדן ולכנרת, ולחופי הים. המסקנה הנחרצת כאילו לא שמרו על דיני טהרה בהיקף נרחב לפני הופעת המקוואות, היא טעות מצערת מאד – 'ביתא ישראל' (=יהודי אתיופיה) שמרו אלפי שנים דיני טהרה בהקפדה מיוחדת, הרבה יותר מאשר בכל תפוצות הגולה היהודית, וכלל לא הכירו מקוואות, לא חצובים ולא בנויים! למרבה הצער, גם הנטייה לקרוא את התנ"ך רק בקריאה ספרותית, בלי מבט ריאלי והיסטורי, מונעת מחוקרים רבים לדייק בפרטים של תיאורי הנביאים את החברה הישראלית, בימי בית ראשון. במקביל, מתעלמים חוקרים רבים מעדויות ברורות וחזקות שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות, או מנסים לתת לממצאים פירושים דחוקים וחרי היגיון, ובלבד שלא תתקבל מהם תמונה שונה מהמקובע במוחם, של החברה הישראלית הקדומה. להלן כמה דוגמאות: א. הנביא עמוס (ח', ד-ו) תוקף את החברה הישראלית (בממלכה הצפונית) כחברה דתית, שומרת שבת ואף ראשי חודשים כמו שבת, אך רומסת דלים ואביונים, ומאבדת את זכות קיומה בגלל השחיתות הנוראה: " שִׁמְעוּ-זֹאת, הַשֹּׁאֲפִים אֶבְיוֹן; וְלַשְׁבִּית, ענוי- (עֲנִיֵּי-) אָרֶץ; לֵאמֹר: מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר, וְהַשַּׁבָּת, וְנִפְתְּחָה-בָּר, לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל, וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה; לִקְנוֹת בַּכֶּסֶף דַּלִּים, וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם; וּמַפַּל בַּר, נַשְׁבִּיר." אותה תמונה מוצגת בפי ישעיהו (א', יג-טו) ביהודה, וחשוב לשים לב שהמסחר כולו שבת גם בראשי חודשים, אף שבתורה זה לא כתוב, ותפילות ונשיאת כפיים, עם קריאה במקרא ועצרות חג היו נהוגים (במאה ה-8 לפנה"ס) גם בישראל וגם ביהודה. גם הסיפור במלכים-ב (ד', כג) על האשה השונמית מעיד לפי תומו: "מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם, לֹא חֹדֶשׁ, וְלֹא שַׁבָּת"? בראש חודש היו הולכים אל הנביאים ואל הזקנים לשמוע דבר ה', כי המסחר שבת, ולכן גם כל עבודת השדה המכוונת אל השוק, שבתה. כיוון ששני הנביאים תוקפים את השחיתות ומזהירים מפני אסון שמתקרב (=עליית המעצמה האשורית), אין שום היגיון להטיל ספק בתיאורים אלה של החברה הישראלית והיהודאית כשומרת בהקפדה "חֹדש ושבת", ומשאירה את הרמאות ואת השחיתות לפתיחת השוק אחרי שיעברו ימי החודש והשבת. חשוב לציין, שגזירות אנטיוכוס (ה-4) מרמזות עדיין גם על המתכנסים "מדי חודש בחודשו בערים" (מקבים-א א' 58), אולם בחברה היהודית המאוחרת, אחרי ימי החשמונאים, כבר לא נחשב ראש חודש כמו שבת, שהרי אין בו איסור מלאכה מפורש בתורה – העדות על ראשי החודשים היא קדומה וברורה. חילול השבת ההמוני פרץ בימי מנשה יחד עם עבודה זרה ושפיכת דם נקי (של הנביאים המתנגדים), וזה מתועד בבירור בירמיהו (י"ז, יט-כז), והתיאור של ירמיהו על שוק פתוח בירושלים ביום השבת, דומה מאד לתיאור בפי נחמיה (י"ג, טו-טז), ושונה מאד מהחברה של ימי עמוס וישעיהו. באמת, השבר הזה החל להתרפא רק במאבקם של עזרא ונחמיה, ואחריהם עד ימי החשמונאים. אבל לא שם הכל התחיל – זו הייתה צמיחה מחודשת של חברה יהודית, כמו שלמדנו תמיד.
ב. בשכבת החורבן של חצור הכנענית נמצאו פסלים כנעניים ומצריים שראשיהם הותזו במכה מכוונת, בדיוק כמצוות התורה! אין ספק שבני ישראל הם שהחריבו את חצור הגדולה "ראש כל הממלכות האלה" (יהושע י"א, י), בהתאמה מלאה בין המקרא לבין הממצא הארכיאולוגי כדברי החופרים, י' ידין, וא' בן תור.
ג. באתר הייחודי בצפון מזרח הר עיבל – מול הר כביר והיישוב אלון מורה – נחשף מזבח קדום מהמאה ה-13 לפנה"ס, היא תקופת ההתנחלות של בני ישראל בארץ, וסביבו מתקנים פולחניים רבים מאותה תקופה. האתר כוסה באבנים ונגנז בצורה מכוונת במאה ה-12 לפנה"ס, ובזכות זה נשתמר כולו כ-3300 שנה מאז הקמתו! הכיסוי המכוון של האתר חופף לבנייתה של שילֹה הישראלית, והוא מוכיח תפיסה קדומה מאד של מקום פולחן מרכזי אחד. את האתר גילה וחפר (ידידי ורֵעי) פרופ' אדם זרטל ז"ל (מקיבוץ עין שמר), במסגרת סקר הר מנשה (מטעם רשות העתיקות ואוניברסיטת חיפה). פרופ' זרטל היה בטוח שמדובר במזבח ישראלי קדום מראשית דרכו של עם ישראל בארץ, וכתב עליו ספר מיוחד – 'עם נולד', לפי הפסוק בספר דברים (כ"ז, ט) על המעמד בעיבל: "היום הזה נִהיֵיתָ לְעָם לה' א-להיך" – להבנתי, הכוונה ל'עם נולד' בארצו! קביעתו התבססה בעיקר על הנתונים הבאים: 1. אין באתר צלמיות ופסלים, ועצמות חזירים, האופייניים לאתרים כנעניים במרחב (כמו שכם ובית שאן)! 2. הכלים זהים לאלה שנמצאו באתרי התנחלות ישראליים במאה השנים האחרונות, ואין בהם כלים צבועים ומעוטרים, שרובם מיובאים, והם אופייניים לאתרים כנעניים מאותה תקופה. 3. המבנה מזוהה כמזבח לפי פסוקי תנ"ך הקשורים למזבחות, וגם לפי מסורות שנשמרו במקורות חז"ל (על כך כתבתי עבודת חקר לפי הצעתו של אדם זרטל). 4. למבנה אין פתח, ולא נמצאו שרידי קומות מעליו! הכניסה היחידה למבנה הייתה על גבי כבש אלכסוני (כפול! הכבש המשני הוא חלק מקיר היסוד שהקיף את המזבח משלושה צדדים, וצמוד אליו נמצאו מתקנים פולחניים). 5. בתוך המזבח נמצא אפר רב וגם עצמות שרופות של קרבנות עולה – כולן של בעלי חיים טהורים, בקר וצאן, וגם יחמורים! (=חיה טהורה), וביניהם, זכרים צעירים, בהתאמה ייחודית לדיני התורה. 6. במרכז המזבח, על הסלע הטבעי, נמצאה (לדעתו של זרטל) במת פולחן להקרבה ראשונית, ומעליה הוקם המזבח אחר כך – בדומה לסיפור המקראי על גדעון (שופטים ו'). 7. אתר המזבח צופה אל הדרך העולה מן הירדן לאזור שכם, היא הדרך בה עלו אבות האומה, אברהם ויעקב בכניסתם לארץ, והיא המתוארת בדברי משה בספר דברים (י"א, ל) כדרך המובילה להר עיבל; אולם האתר אינו צופה אל העיר שכם, שהייתה עיר לא ישראלית, גם בימי האבות, וגם בימי יהושע. לכן האתר היה שמור לבני ישראל. 8. בעקבות מקום המזבח גיליתי, שבכל המקרא לא נזכרו יחד שכם ועיבל – במקום שנזכר עיבל לא נזכרת שכם, ובמקום שנזכרת שכם לא נזכר עיבל! 9. במדרונות הר עיבל אל מול המזבח ניתן לכנס 'רבבות אלפי ישראל', שיכלו לראות ולהשתתף בכל מה שהתרחש במזבח ומסביבו.
לאתר המזבח מימי יהושע בהר עיבל חשיבות היסטורית יוצאת דופן מפני שהוא מחבר את הסיפור המקראי, בספר דברים ובספר יהושע, עם הממצא המדעי הארכיאולוגי, בחיבור שאין לו תחליף – ההשתאות והתדהמה שהתעוררו בין אוהבי ישראל והתנ"ך בעולם, כמו גם בין מתנגדים רבים, לא שככו עד היום. העולם האקדמי עדיין מצפה לדו"ח המדעי הסופי, שנתון בידי תלמידיו הנאמנים של פרופ' זרטל, ובמיוחד ד"ר שי בר, תלמידו וממשיך דרכו. אולם חשוב לציין, שגם מול מאמריו המדעיים הראשונים של אדם זרטל, לא נכתב שום מאמר מדעי חולק, וחבורות המתנגדים 'הסתפקו' במאמרי עיתונות חסרי יסודות.
ד. מהתיאורים בספר שופטים (מפרק א', ועד לסוף) אפשר להסיק, שעם ישראל לשבטיו התרחק מאד מחיים לפי חוקי התורה אחרי מות משה ויהושע והזקנים, וקל לחשוב, שהשפעת דור המנהיגים הספיקה לאתר מרכזי כמו עיבל, ולא יותר. אולם אתרי הפולחן שמצא אדם זרטל עם חומת מתחם נמוכה בצורת 'כף רגל', והחפירה באחד מהם ('גלגל ארגמן) מציגה תמונה נקייה מהמרחב הישראלי מבקעת הירדן אל ההר – המאפיינים של הר עיבל נמצאו גם שם, בלי מאפיינים כנעניים. נמצאו באתרים אלה רק עצמות צאן ובקר (בהמות הקורבן שבתורה), וכלים אופייניים מתקופות הברזל. המתחמים הללו הוקמו לרגלי מדרונות סלעיים, שאפשר להושיב עליהם עם רב, וכולם יכלו לצפות במתרחש לרגליהם, בתוך האתרים. בחלק מהאתרים נמצאה על חומת המתחם גם דרך תהלוכות. האתר התקיים עד סוף המאה ה-8 לפנה"ס, כלומר, עד חורבן שומרון.
ה. תמונה דומה עולה מחפירות השכבה הישראלית בתל שילה, ומכפר התנחלות מרוחק במערב אפרים, מול אפק הכנענית ('עזבת צרטה', אולי 'אבן העזר' המקראית) – שני האתרים נחפרו על ידי פרופ' ישראל פינקלשטיין (בצעירותו) – בשניהם לא נמצאו מאפיינים כנעניים, ובאחת הממגורות שבכפר הישראלי הקטן והמרוחק, גם נמצא חרס כתוב ועליו אותיות א'-ב', כנראה של מתלמד. גם בחפירה של פרופ' יוסף גרפינקל בעמק האֵלה, זוהתה מצודה יהודאית מימי דוד המלך, בלי מאפיינים כנעניים-פלשתיים, שנמצאו לרוב באתרי פלשת.
ו. למהפכת חזקיהו, כיסוי במות פולחן וריכוזו במקדש כמצוות התורה בספר דברים (בעיקר פרק י"ב), נמצאו עדויות יוצאות מן הכלל בחפירות, בתל ערד, בתל שבע, בלכיש, וגם בעיר דוד – הפרטים אמנם שונים, אבל יש מכנה משותף ברור גם לחוקרים, שאינם מסכימים למסקנות הקודמות מהתקופות שקדמו. והנה גם בסוגיה זו מנסה כעת חוקרת מאוניברסיטת תל-אביב לפורר התאמה מרחיקת לכת זו בין הממצאים הארכיאולוגיים לבין חוקי התורה בהצבת סימני שאלה, מחד על ההבדלים בין ערד, לכיש ותל שבע, ומאידך התמיהה, איך ולמה לא נבנו הבמות האלה מחדש אחרי מות חזקיהו? ומדוע נשארה הריכוזיות של ירושלים גם בימי מנשה? (התשובה פשוטה: מנשה נטש את עבודת ה', וממילא לא היה לו שום מניע להקים מחדש במות לה' במרחבי יהודה). המסקנה שמנסה החוקרת להציע במקום השפעת חוקי התורה, היא ריכוזיות פוליטית וכלכלית, שהביאה לביטול במות פולחן בנגב ובשפלה. מוזר הדבר, אך בדברי החוקרת הזאת אין זכר לממצא מרחיק לכת מהשנים האחרונות, מסוף המאה ה-8 לפנה"ס בעיר דוד: כיסוי מסודר של מקדש המצבה הקדום עם החדרים החצובים מעל לגיחון, עם קיר שנבנה במיוחד, ועם גניזת כל הכלים במערה הצמודה – גניזה זו שהתבצעה בתוך ירושלים בימי חזקיהו מפריכה לחלוטין את כל ההסברים הכלכליים-פוליטיים לריכוזיות הפולחן, שכל כולה נובעת מספר דברים. גם ההבדלים במדיניות של חזקיהו ואנשיו כלפי הבמות השונות מוסברים כעת היטב – בשער לכיש נמצאו סימנים ברורים של חילול המזבח שהיה שם, ופירוש הדבר הוא, שהיו שם סממנים אליליים מובהקים – מזבח קרניים שסותתו והוחלקו בדמיון מובהק לקרני פר, פורק ואבניו נמצאו בתוך הקירות של בית מחסנים בתל שבע, כי הוא סותת בניגוד מובהק לחוקי התורה (שמות כ', כא/כב) – לעומתם, מקדש המצבה בעיר דוד כוסה ונגנז בזהירות מיוחדת כראוי למצבה הדומה מאד למצבת יעקב בבית-אל (בראשית כ"ח, יח), וכך נעשה גם בכיסוי המזבח בתל ערד, שנבנה מלבני אדמה על פתח ה'מקדש' הפונה ממזרח למערב, בדיוק כמו במשכן שבתורה, ובמקדש בירושלים – מרתק במיוחד למדוד את המזבח בתל ערד, שקיר יסוד בתחתיתו, ומידותיו (כפי שמדד י' אהרוני לפי מידת 'האמה הקצרה'; גם אני מודד בעצמי בכל ביקור מחדש) – 5 אמות אורך, 5 אמות רוחב, ו-3 אמות גובה, בדיוק כמידות המזבח שבתורה (שמות כ"ז, א; ל"ח, א)!
האם מתקבל על הדעת שארכיאולוגים מומחים יתעלמו מכל אלה, ויכתבו ספרים ומאמרים 'פורחים באוויר'?