כ״ד באייר ה׳תש״פ (18/05/20) ,יואל בן-נון הוסף תגובה חדשה
ברוך השם, קמה ממשלה מייצגת של רוב עם ישראל, בלי ‘משת”פ עם ‘המשותפת’, ובלי גלי השנאה שאינם בונים שום עתיד לישראל ביתנו – כל זה בזכותם של בני גנץ, יועז הנדל וצבי האוזר, הראויים להערכה רבה!
גם בג”ץ חזר בו מרצונו להתערב בתוצאות של בחירות דמוקרטיות.
אבל יש בהחלט גם כאב בתוך הברכה הגדולה –
השרים המסיימים את תפקידיהם כעת (לצערי), שר הביטחון נפתלי בנט, ושר התחבורה בצלאל סמוטריץ, ויחד עמם שרת המשפטים לשעבר איילת שקד, התבלטו מעל האופק הרגיל – כשרים פעילים מאד (גם בממשלת מעבר) הם הבינו מהר מאד את המערכות הקשורות והכפופות, והצליחו לפעול בהן ולהוביל אותן בדרכים חכמות ויעילות, תוך הידברות טובה מאד עם כל הגורמים.
בצה”ל ובמערכת הביטחון לא הסתירו את אנחת הרווחה מאז כניסתו של בנט למשרד הביטחון (במיוחד בהשוואה לקודמיו), ובמערכות המשפט אי אפשר שלא לשמוע על היחס המכובד לאיילת שקד גם ברגעי מחלוקת, במיוחד בהשוואה לשר שנכנס במקומה, שעורר חרדה במקום כבוד. גם התחושה בציבור הרחב כלפי בצלאל סמוטריץ היא, שסוף סוף נמצאה כתובת של שר מבין, נמרץ ופועל בלי שום חשש, לטובת הציבור ובעיותיו בדרכים.
אבל לשלושתם יש תכונה משותפת ובולטת, שהביאה אותם ואותנו אלי משבר חמור מול ראש הממשלה בנימין נתניהו – ישרות בלתי רגילה ונטייה חזקה מאד לבטא אותה בתקשורת בכל הזדמנות, בין אם זה מועיל או לא; לדעתי, גלי הזעם של נתניהו כלפי שלושת השרים גואים תמיד אחרי עוד ראיון תקשורתי חד ובוטה, שנתניהו לא חפץ בו, או נפגע ממנו (בצדק, או לרוב שלא בצדק).
כבר לפני שנים –
נפתלי בנט נאבק פומבית (בתוך מערכת ‘צוק איתן’) נגד ראש הממשלה ונגד שר הביטחון דאז, בפרשת מנהרות הפיגוע של חמאס – ברור לחלוטין, שבנט צדק אז בכל מילה, וגם יציאתו לתקשורת הייתה הכרחית, כי המערכת התקשתה מאד להתאים את עצמה לסכנת המנהרות (ורק אחר כך התגייסה להתמודד כראוי); אבל עצם העובדה ששר בממשלה ניהל מערכה תקשורתית נגד ראש הממשלה ושר הביטחון תוך כדי לחימה, לא נסלחה מאז ועד היום.
הנה דוגמה טרייה, דומה מאד, ממש מן הימים האחרונים –
בנט כשר ביטחון, ‘עין בעין’ עם הרמטכ”ל וקציני המטה הכללי, העמיק והגדיל מאד את המערכה ההתקפית (מ.ב.מ) נגד הטילים האיראניים בסוריה, ונגד הכוחות הפרו-איראניים שמנסים להדק מצור על גבולנו הצפוני מן הגולן ועד ראש הנקרה; אחרי מאמץ ממושך החלו להתגלות ניצנים של הישגים בשטח –
ואז יצא נפתלי בנט לתקשורת, שבר את שארית העמימות והתבטא בחדות כדרכו. תוך זמן קצר יצא גם נסראללה לתקשורת, ניצל את הידיעה שבנט מסיים את תפקידו, תקף אותו אישית, ואיים על שר הביטחון הבא.
לדעתי, בפעם הזאת שגה בנט – העמימות היא נכס אסטרטגי, ואסור היה לדחוק באיראנים להגיב באמצעות חיזבאללה – אם גם זה הכעיס את ראש הממשלה, אני חושב שהפעם הוא צדק! ראש הממשלה הוביל בהצלחה את המערכה בסוריה באמצעות הבנות עם נשיא רוסיה פוטין, ובאמצעות תמרונים בלתי פוסקים במחסה העמימות. בעיני בנט, זוהי הצלחה קטנה מדי, כי הרוסים כנראה מסכימים רק על טווח של 80 ק”מ מגבול ישראל, אבל ההתבטאות של בנט עלולה לפגוע במה שכבר הושג.
אני בכוונה מתעלם כליל מכל המשקעים האישיים והקטנוניים מצד נתניהו כלפי בנט, שהן חולשותיו של מנהיג, אבל גם בתוך התעלמות זו אי אפשר בלי פוליטיקה – מדוע באמת לא רצה נתניהו את נפתלי בנט כשר בריאות? הלוא נתניהו יודע לבטח, שבנט יכול להוביל את משרד הבריאות במהירות רבה להישגים חשובים מאד במערכה העיקרית כעת נגד הנגיף, באופן שיאפשר שיקום מהיר של המשק, והצלחה כזאת של בנט תיזקף בסופו של חשבון לזכותו של נתניהו כראש הממשלה
וכי באמת לא יכול נתניהו לכבוש את יחסיו העכורים האישיים עם בנט?
לדעתי, יש גם גורם אובייקטיבי בעימות הזה – נתניהו יודע מראש, שכל ויכוח שלו או של משרד האוצר מול בנט כשר בריאות יצא מיד לתקשורת, ובנט ינסה להשיג הישגים תוך כדי מאבק תקשורתי גלוי! את זה נתניהו לא יכול לשאת בשום אופן, כי ‘המסך שייך רק לו’. בנקודה זו גם מתנגש האופי השונה כל כך של בנט הישיר והחד מול נתניהו העמום והמתמרן – לצערי הרב אינני רואה דרך למנוע התנגשות כזאת, גם אם יתחייבו שניהם חגיגית מול פני האומה לפתור כל מחלוקת בשיח ישיר ביניהם – הם לא יצליחו לקיים!
גם הבוטות התקשורתית של סמוטריץ עומדת ביחס הפוך להישגיו בעשייה, וכל ביטויי הגנאי נגדו נובעים מהכותרות שהוא עצמו מייצר. איילת שקד הרבה יותר זהירה ואחראית בניסוחיה, אבל גם היא חדה וישרה ביותר, בעוד נתניהו עמום ומתמרן כל הזמן – מתוך כך עלינו להתבונן באתגר החשוב ביותר כעת מנקודת המבט של ההתיישבות היהודית ביהודה ובשומרון ובבקעת הירדן –
איילת שקד (גם לו הייתה שרה בממשלה הרחבה) תתמקד כמובן בכל הופעה ציבורית ב’ריבונות’ האפשרית ברגע היסטורי זה, והחיונית כל כך לעתידנו – אולם נתניהו משתמש ב’ריבונות’ רק כמסך עשן מול ההתנגדות הערבית והאירופית ל’סיפוח חד צדדי’ – חשוב להבין כי ראש ממשלת ישראל אינו חותר כלל ל’סיפוח’ ולא ל’ריבונות’, אלא ‘רק’ ל’החלת החוק הישראלי’ על היישובים היהודיים בבקעת הירדן, ביהודה ובשומרון – אכן, זהו צעד היסטורי חשוב מאין כמוהו, אבל זה בהחלט לא ‘ריבונות’ ולא ‘סיפוח’!
את זה יסבירו השליחים היטב למלך עבדאללה ולמנהיגי סעודיה ומצרים, כמו גם לאירופאים ולדמוקרטים באמריקה; איילת שקד תצעק ותמחה מעל כל במה אפשרית נגד ‘התרמית המזעזעת של נתניהו’, וזה רק יעזור לראש הממשלה לתמרן ולשכנע, ש’החלת החוק’ (בניגוד ל’ריבונות’) איננה מונעת מו”מ על הריבונות, ולכן אפשר ‘לרדת מן העץ’ של איומי סנקציות, וקריסת הביטחון בשטח, ועוד ‘שדים’ נשלפים כאלה ואחרים.
לדעתי, זה המקום האופוזיציוני, שראש הממשלה מעדיף לשמוע ממנו את איילת שקד ואת נפתלי בנט עם בצלאל סמוטריץ נגדו, כי זה רק יעזור לו בתמרוניו הצפויים למען ‘החלת החוק’ על היישובים, במהלך חשוב אך מינורי בהרבה מהכרזות ה’ריבונות’.
מה שמצער אותי הוא ההפסד הגדול של שלושה שרים, ‘משכמם ומעלה’ בשדה העשייה, שהנאומים הישרים והחדים שלהם הם החלק הפחות חשוב בשירותם הציבורי.
הרב רפי פרץ הכריע באופן אישי, באומץ וביושר פנימי, להיחלץ מן המאבק הפנימי המכוער בין המרכיבים השונים שנותרו מהמפד”ל ההיסטורית, ולשרת את הציבור מתוך הממשלה, כמידת יכולתו. אין לי ספק, שיש בציבור הבוחרים של ‘ימינה’ די תומכים בצעדו זה (ואינני כולל את עצמי ביניהם).
גם לבני גנץ, ראש הממשלה החלופי, יש תמיכה מספקת בציבור הבוחרים שלו, וכל הטענות על ‘רמיה והטעיה’ של הבוחרים, הן שקר גמור.
אולם, אם סיעת ‘הבית היהודי’ תאשר את ההסכם של הרב רפי פרץ עם ראש הממשלה, יהיה זה אות ברור לאובדן הסיכוי לבנות ‘מפד”ל’ מחדש – כנראה, שזה אבוד.
אני מציע לחברי הכנסת מתן כהנא ואופיר סופר (‘ימינה’), ואלעזר שטרן (‘יש עתיד’), לנסות ולהקים בכנסת פורום ‘דתי-לאומי’ מהמפלגות השונות, ולנסות להגדיר מחדש כמה מטרות משותפות, כדי שהציבור הדתי הציוני יידע שיש לו נציגות משמעותית מכל המפלגות, שתפעל למען המכנה המשותף הרחב ביותר –
למשל, להיאבק מול ההשתלטות של ש”ס על הרבנות הראשית והארצית, לתמוך ברבני צֹהר ובית הלל, למנוע הדחה של רבני ערים חשובות (בתירוצי גיל), ולקדם פתרונות ל’מבוי הסתום’, לשבת הציבורית בלי מסחר, להציע ‘מתווה גיוס’ שיתאים גם לישיבות וגם לצה”ל, ולהתכונן ל’שמיטת חובות’ ראויה לקראת השמיטה הבאה (התשפ”ב).