כ״ה באלול ה׳תש״פ (13/09/20) ,יואל בן-נון
“… על כן, הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה, אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות, אלא מוסיפים חכמה. …”
(הראי”ה קוק, ערפלי טוהר, קובץ ב’, צט);
אני עוד רחוק מזאת המדרגה – אבל אני שואף ומשתדל להתקרב ולעלות –
לא יצאתי למחות נגד תכנית טלויזיה סטירית, שלועגת ליהודים וליהדותם, מסיבה פשוטה מאד – לא ראיתי את התכנית הזאת, ואינני מתכוון לראותה!
אומרים לי: ‘נכון שהם מגזימים מאד, אבל יש שם גם בדיחות טובות ומחוכמות, ואתה מפסיד’ – אכן כן, אני מעדיף ‘להפסיד’ כמה בדיחות מוצלחות, ולא ליפול לבור שלהם.
העונש הקשה ביותר, שאפשר לתת לליצני הרייטינג הוא לא לצפות בהם ולא להקשיב להם – מטרתן העיקרית של תכניות כאלה היא הוויכוח שיתנהל סביבן, ולכן הצופה ומוחה נופל לדעתי בפח, שהמפיקים האלה טומנים.
גם כשאני שומע ברדיו דברי בלע, אני מכבה מיד.
יש די והותר תכניות ושידורים טובים ויפים שכדאי לשמוע ולצפות רק בהם, ואפשר למלא בהם את ימיו של אדם המתקשה לעסוק בתורה, 12 שעות כפול 6 ימים כפול כמה שנים.
הבה נעניש את מפיצי הארס בעונש הראוי להם – אובדן רייטינג.
זה נכון גם כלפי מקטרגים מבפנים –
אם מישהו מפיק סרטון שרומסים בו (חלילה) דגל ישראל – או סידור תפילה – או פגיעה בחרדים/חילונים/מתנחלים/שמאלנים – רק כדי לבחון תגובות, ראוי שלא לצפות בסרטון כזה, ולהתעלם ממסקנותיו.
כל שכן, אם סרטון כזה טוען, שהוא השתמש בצילומים שצולמו באיסור בשבת, רק כדי לבחון תגובות כנ”ל – מי שצופה בו אולי הופך שותף מרחוק לדבר עבירה. רוב הנוסעים בשבת בישראל אינם אלא ‘קהל שוגג’, כפי שכתב רמב”ן בפירוש התורה, וכך פסקו גם הרב קוק וגם חזון אי”ש, אבל מי שמצלם אותם, או משתמש בצילומים, או משתמש בצילומי חול וטוען שזו שבת, רק כדי לחולל ויכוח ציבורי, האם הוא באמת שוגג?
מי ששואף לאמת, חותמו של בורא עולם, ראוי לו לנצל את ימי התשובה והסליחות שלפנינו, כדי לשוב להנחיית ‘הצדיקים הטהורים’ של הראי”ה, שאורו עדיין מאיר והולך גם 85 שנה אחרי הסתלקותו לגנזי מרומים בג’ באלול התרצ”ה.
יש מנסים להחשיך גם את אורו של הרב קוק באמצעות פרשנות ‘נמוכה’ ביחס לנשים, שאין בהן כביכול ‘גבהות חובקת עולם’ –
חז”ל לימדו אותנו, שבני ישראל, כשעמדו מול הר סיני, נטהרו מזוהמת חטא הנחש בגן עדן מקדם, אבל כשחטאו בעגל, חזרה לדבוק בהם הזוהמה ההיא –
חז”ל גם לימדו אותנו שנשות ישראל לא השתתפו בחטא העגל, ולא נטמאו בו, ורק למשכן ה’ הביאו את ה’מראֹת הצֹבאֹת’ שלהן – וה’ אמר למשה שהן חביבות עליו יותר מכל – ועוד הוסיפו חז”ל שנשות ישראל גם לא מאסו בארץ חמדה בחטא התיירים-המרגלים – מי שמדבר נגד דרגתן הרוחנית של נשים, ראוי לו מאד לחזור בתשובה.
בכל פעם ששאלנו את מו”ר הרצי”ה זצ”ל על נשים בזמננו, בלימוד תורה ובמצוות, היה עונה לנו בתקיפות חד-משמעית: “השווה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה”! על כל שאלותינו, שזה נאמר על דינים, ולא על לימוד תורה ומצוות שהזמן גרמן, ענה רבינו שלוש פעמים באותן המילים ממש, בלי לשנות אות.
רבנים חשובים בודקים אחוזי נשירה בציבור הדתי ובמוסדות החינוך הדתי, לא מחשבים את הילדים מבתים מסורתיים וחילוניים שלומדים במוסדות החינוך הדתי, ולא חושבים לשאול מה חושבים גם בחברה הדתית על הרבנות ועל הרבנים…
כיום כבר לא מדובר על ציבור שלא מבין ולא יודע, ורק זורם בתלם – לגודל הצער והכאב, מי ששולח את ילדיו לתיכון דתי מקיף ולא למוסד תורני מובהק, לרוב יודע היטב את מידת הסיכון להמשך דרכם הדתית של הילדים – אלא שרבים מההורים חשים סלידה עמוקה ממה שנראה בעיניהם עולם של ‘דוסים’, ובבחירה בין היצמדות לרבנינו החשובים, לבין חילון מתוך ידיעה ובחירה חופשית, לאסוננו, רבים מהם מעדיפים את הבחירה החופשית, על מה שנראה להם ‘ראש בקיר’ –
צריך לבקש מן הסוקרים לבחון שאלה חשובה מאד בציבור ההורים שילדיהם לומדים בחמ”ד – אילולא הייתה אופציה של תיכון דתי, והייתם חייבים לבחור בין ישיבה תיכונית או אולפנא לבנות, לבין חינוך ממלכתי שאיננו דתי –
מה הייתם בוחרים אתם וילדיכם?
לא צריך להיות נביא כדי לדעת, שאחוז ניכר מההורים היו מעדיפים חינוך ממלכתי על פני חינוך תורני, וזה היה מחייב את הרבנים לחשבון נפש ברור!
חשבון הנפש חייב להתחיל מהסיבות לחרדה העמוקה, גם של חילונים וגם של דתיים (ואפילו כמה חרדים) מפני ‘המבוי הסתום’ הנראה בעיניהם בהנהגה הרבנית. אם נמשיך לרקוד בחתונות, בלי לחשוב ולהחליט על מניעת עיגון מכל סוג שהוא – אם נמשיך להסתגר ביישובים ובשכונות – אם נמשיך לשדר גאווה שחצנית כמעט בכל תחום ולפגוע ב’דתיי הרצף’ במבט ‘מלמעלה למטה’ – עלולים לברוח הרחק (חלילה), גם הורים דתיים וגם ילדיהם.
אילו הייתי במדרגת ‘הצדיקים הטהורים’ גם לא הייתי כותב תגובות אלה, אבל אינני יכול להינתק לגמרי מהשיח הציבורי, ואני רק משתדל לסמן כיוון –
בציפיה לישועה ושנה לטובה.