י״א בניסן ה׳תש״פ (05/04/20) ,יואל בן-נון
מדינה וחברה אינן יכולות להתקיים בלי מערכת משפט.
מהקורה לנגד עינינו מסתבר, ש’מדינה יהודית’ איננה יכולה לתפקד בלי בית משפט עליון, שממלא תפקיד מובהק של ‘רבנות ראשית’ עבור המדינה ומוסדותיה.
אני תומך עקרונית ברעיון, ההלכתי מיסודו (סנהדרין), שיהיה גוף של אנשים גדולים ועצמאיים, שיתמנה לפוסק עליון מעל כל נבחרי הציבור, לא רק ביחס לפרשנות החוק, אלא גם ביחס לשאלות של מוסר וערכים ומידתיות, ושום החלטת ממשלה, או חקיקת כנסת, לא יהיו סופיים עד להכרעתו –
אבל לא בהרכב הזה, ולא באופן הבחירה שלו!
מעניין, כאשר נציגי ציבור דתי ותורני מדברים על ‘מדינת הלכה’ נזעקים נגדם רבים (ולפעמים גם אני), כי הצהרה כזאת נשמעת כתוכנית של כפייה דתית מרחיקת לכת – והנה פסיקות של בית המשפט העליון נקראות במפורש בספרות המקצועית, ‘הלכה’, ומדינת ישראל כיום היא בפירוש ‘מדינת הלכה’, אלא, שפוסקי ה’הלכה’ הם שופטי ‘העליון’.
עד כמה שזה יכול להישמע מוזר – כנראה, שיהודים אינם יכולים לקיים חיים יהודיים כלשהם בלי ‘פוסקים רבניים’, וכל קבוצת יהודים מכל השקפה שהיא, מקימה מוסדות ‘פסיקה רבנית’ משלה. הציבור ‘החילוני’ הקים במדינת ישראל את בית המשפט העליון כ’פוסקי הדור’ (בסגנון חרדי ממש), ועוד דאגו לבנות מסביבו מערכת יעילה ביותר של ‘משגיחי כשרות’ הנקראים ‘יועצים משפטיים’, אשר תפקידם הרשמי הוא להתריע מראש, שהחלטות וחוקים שונים “לא יעמדו בבג”ץ”!
זה נחשב שיקול מכריע בקבלת החלטות וחוקים.
כך הפך בג”ץ ל’בית העליון’ במדינת ישראל, והוא ממלא את מקום ‘המלך’ במשטרים ריכוזיים-מונרכיים. אמנם כל רשות במשטר דמוקרטי בהחלט מוגבלת, וכאמור, אי אפשר בלי ‘פוסק עליון’, אולם דווקא משום כך – חיונית ביקורת חופשית גם על בית המשפט העליון במיוחד בהכרעות בעלות משמעות ציבורית.
כשם, שאני תומך בביקורת חופשית על הכרעות של פסיקה הלכתית, ברבנות הראשית, ובכל פסיקה רבנית, כך חייב להתנהל דיון פתוח ונוקב בשאלות העומדות לפתחו של בג”ץ. גם הרכב של 7 שופטים איננו מבטיח הכרעה ראויה בשאלות כמו פתיחת חנויות בשבת ב’מדינת תל-אביב’, ובכל הארץ, או בשאלות של בחירות והרכבת ממשלה.
לעת הזאת חייב בית המשפט העליון להתכנס בהרכבו המלא, כל שופטיו יחד, בייחוד בשאלות הנושקות לתחום החוקתי ולתחום הפוליטי, ולא לאפשר להרכב מצומצם של שופטים לקבוע ‘הלכות’, שמעמיקות את חוסר האמון כלפיו בקרב חלקים גדולים בציבור. אם נשיאת העליון מתקשה להבין זאת, צריכה הכנסת לחייב אותה בחקיקה מפורשת, לדון בשאלות חוקתיות ופוליטיות רק בהרכב שופטים מלא.
במישור העקרוני – ברגע, שבית המשפט העליון הפך לסמכות החוקתית העליונה במדינת ישראל בכל התחומים, עלינו לדרוש, ששופטיו ייבחרו על ידי הציבור בכללו, בבחירות ישירות. הוא הדין, לדעתי, גם במועצת הרבנות הראשית, שצריכה להיבחר על ידי כל הנתונים למרותה.
כדי, ששופטים נבחרי הציבור בכללו, יוכלו לפסוק ללא משוא פנים וללא אינטרסים אישיים, אני מציע, שהם ייבחרו לכהונה אחת בת עשר שנים, ללא אפשרות להיבחר שוב (בדומה לשיטה הדמוקרטית העתיקה), כך שלא יצטרכו להחניף לשום קבוצת בוחרים. הגופים הבוחרים כיום, בשינויים המתחייבים, יוסמכו רק לאשר, מי עומד בדרישות החוק, ויכול להיבחר.
לסיכום, מדינה יהודית חייבת שבת יהודית, וגם חברה של צדק ותחרות הוגנת מחייבת שבת של שביתת מסחר כללית ושוויון צודק –
ומדינה דמוקרטית מחייבת בחירה של כלל הציבור, את כל המוסדות המעצבים את דרכו.