י״ב בתמוז ה׳תשע״ט (14/07/19) ,יואל בן-נון
לזכותו של השר רפי פרץ יש לזקוף כנות ויושרה גם אם יש בהם נזק פוליטי, וכמובן, את חופש הדעות והדיבור – ליברלים אדוקים בדת הליברלית מוכנים לאפשר חופש דעה ודיבור רק למי שחושב כמותם, ממש כמו דתיים אורתודוכסים אדוקים, שהחולק עליהם יוגדר כ’כופר בעיקר’.
לנגד עינינו ראינו איך עוכב קידומו של קצין מצטיין במשך שנים, רק מפני שהזכיר באמונה תמימה שם ה’ בפקודת מלחמה, בלי אישור של ‘פוסקי ההלכה’ בתקשורת הליברלית.
לחובתו של השר רפי פרץ יש לומר, שהיה חייב להבחין מראש בין בחירה חופשית של אדם, לבין כפייה או אילוץ אפילו מתוך אווירה של מערכת תרבותית או חינוכית – הציבור הרחב מתייחס ל’מדינת הלכה’ ול’טיפולי המרה’ מפי רבנים ומנהיגי ציבור דתיים כאיומי כפייה, במיוחד מצד שר חינוך –
המצב היה שונה לגמרי אילו אמר הרב פרץ מלכתחילה – ובהדגשה (את מה שאמר בסוף, בקול ענות חלושה), שהוא מתנגד לכל כפייה או אילוץ, וגם לא ישתמש בסמכותו כשר החינוך בתחום זה, אבל הוא מכיר אנשים שבחרו בטיפולי המרה והם דווקא עזרו להם, והוא אישית תומך בהם.
אגב, מי שתומך בניתוחים לשינוי מין (ט’ של להט”ב) לא יכול להתנגד לטיפולי המרה אם הם נעשים מתוך בחירה חופשית. רק לאחרונה חווינו התאבדות של נער/ה אחרי ניתוח לשינוי מין, ממש כמו הטענות החמורות נגד טיפולי המרה.
אני אישית אינני תומך לא בניתוחי טרנס. ולא בטיפולי המרה, בעיקר מפני שהידע הקיים כיום לא מאפשר באמת לדעת, למי זה אולי יועיל, ולמי זה בוודאי יזיק.
ביתר שאת אני מתנגד להמרת דת בכפייה או בלחץ סביבתי, בין אם מדובר באינקוויזיציה הנוצרית, או בשינוי מגדרי. מסיבות דתיות והיסטוריות היהדות קיבלה גיור רק מתוך רצון חופשי שלם ומלא של כל מתגייר ומתגיירת, ברוך ה’.
מורי ורבי הרב צבי יהודה קוק זצ”ל הביע פעמים רבות בשיחותיו עמנו את התנגדותו ל’כפייה דתית’, ואף אמר שרצה לחתום על המנשר של ‘הליגה למניעת כפייה דתית’ (בראשית שנות המדינה), עד שהתברר, שזהו רק כיסוי ל’כפייה חילונית’ מרחיקת לכת אל מול העלייה הדתית והמסורתית של שנות החמישים.
כשם שאין לכפות ‘טיפולי המרה’, כך לא יכפו עלינו להפוך את המשפחה המסורתית הצנועה לסוגים שונים של ‘זוגיות’ בלי אבא ואמא ו’שרשרת דורות’.
לא מדינה דו לאומית
אמונתנו בארץ ישראל מכוח דברי התורה וחזון הנביאים היא אמונה בריבונות של עם ישראל בארצו – לזה אנו שואפים ומייחלים, כמו ששאף דוד בן גוריון בהכרזת העצמאות ובחוק השבות – לשם הגשמתה של שאיפת הדורות הזאת חובה להבטיח את הרוב היהודי המכריע בכל חלקי ארץ ישראל שיהיו בריבונות ישראלית.
החלת החוק הישראלי על שכם וג’נין, רמאללה ובית-לחם, כמו על טול-כרם, קלקיליה, יטה ודורה וחברון המערבית, תוביל בהכרח לאזרחות ישראלית לכל התושבים בערים אלה – גם אם יאמרו רבנים והיסטוריונים שוב ושוב, ש’גר תושב’ הוא מושג ידוע גם בתולדותינו, והוא יכול לתת מעמד מוסרי ראוי לפלסטינים – אין שום סיכוי שזה יקרה! אין ‘גר תושב’ בימינו (כשם שאין נוסעים עוד בעגלות, סוסים וחמורים); כל פלסטיני שיחיה תחת החוק הישראלי יוכל לזכות באזרחות ישראלית אם רק ירצה! אי אפשר יהיה למנוע זאת בשום כוח צבאי או פוליטי –
לכן, האמירה השנייה של השר רפי פרץ על ‘חוק ישראלי בלי אזרחות’ בכל הארץ היא פגיעה חמורה ומסוכנת מאד ב’ארץ ישראל’ שלנו –
עלינו להתנגד נחרצות להחלת החוק הישראלי באזורים המאוכלסים פלסטינים ביהודה ובשומרון, דווקא מתוך אמונתנו בארץ ישראל בריבונות של עם ישראל!
חובתנו העליונה להתמקד בדרישה להחלת החוק הישראלי על אזורי ההתיישבות היהודית ועל החיבורים ביניהם, ובשום אופן לא מעבר לזה. לא קל יהיה להשיג זאת, אבל הסיכוי היחידי תלוי באמירה המפורשת, שאיננו רוצים חוק ישראלי בערים ובכפרים של הפלסטינים, כי זה יוביל למתן אזרחות, ולסיכון קיומה של מדינת ישראל כמדינת עם ישראל בארצו.
ואז שואל הראש היהודי – ‘אז מה אתה מציע לפלסטינים’?
את התשובה הנכונה בעיני למדתי מהשר יגאל אלון ז”ל אחרי ששת הימים, בימי ראשית ההתיישבות בגוש עציון ובחברון – ‘יש שתי מדינות, ואין שלושה עמים’!
יש שתי מדינות, ירדן וישראל, ואין עם שלישי, כי הפלסטינים הם רוב מוחלט של אזרחי ירדן, ורוב מוחלט של הפלסטינים הם אזרחי ירדן! בין ג’נין, שכם ורמאללה לבין אירביד, עג’לון וא-סלט, יש קשרי משפחות עמוקים, ואין שום הצדקה, לא מוסרית ולא פוליטית, ליצור שתי מדינות לעם אחד. התנאי העיקרי שלנו לשלום צודק ובר קיימא, חייב להיות, אזרחות ירדנית לתושבי האוטונומיה הפלסטינית ביו”ש, ואזרחות מצרית בעזה, גם אם יתמשך עוד שנים רבות!
ועוד דבר חשוב עד מאד –
החלת החוק הישראלי על אזורים נרחבים ביהודה ובשומרון תוכל להיעשות רק במהלך אחד, שאחריו נצטרך להגן עליו במשך שנים רבות – לכן, אל תשלו את עצמכם ואותנו שאפשר ‘להתחיל’ במעלה אדומים, ולהמשיך בהדרגה – מה שלא נעשה בהזדמנות האחת, לא יוכל לקרות עוד שנים רבות אחר כך, ולכן מוכרחים להתכונן היטב לרגע היסטורי שבוודאי יבוא, ולהחיל את החוק הישראלי על מרחבי ההתיישבות הקיימת והפוטנציאלית, במהלך אחד מכריע, בלי שום ניסיון להחילו על אוכלוסיה פלסטינית.
מהלך כזה הוא מהלך ‘אמוני’ של ארץ ישראל, ו’כל המוסיף, גורע’!
על מימוש ארץ ישראל בריבונות עם ישראל בכל שאר מרחביה, בשכם כמו בהרי הגלעד, כתוב בתורה במפורש, שהוא חייב להיעשות “מעט מעט… עד אשר תִפְרֶה ונחלת את הארץ…” (שמות כ”ג, ל-לא).