‘מאה’ ברכות – ‘מאה’ בעיות

ז׳ בשבט ה׳תש״פ (02/02/20) ,יואל בן-נון

‘מאה’ (8) ברכות

1. תכנית ‘המאה’ מורידה משולחן המו”מ הבינלאומי (ולו לזמן) את ה’פרמטרים’ של קלינטון כנקודת מוצא בלעדית לכל דיון מדיני על הסכם ‘קבע’ בין ישראל לבין הפלסטינים. כמו במאבק מול איראן, נקודת המוצא המדינית יכולה להשתנות באופן משמעותי, ולטובת ישראל.
2. תכנית ‘המאה’ מאפשרת – לראשונה – הכרה אמריקנית בהתיישבות היהודית ברחבי יהודה ושומרון ובבקעת הירדן, ובכלל זה האפשרות להחיל את החוק הישראלי, ולחבר את ההתיישבות למדינת ישראל. לראשונה בתכנית בינלאומית כלשהי, נשמט הבסיס מ’אשמת הכיבוש’ המוטחת בפנינו ברחבי העולם.
3. תכנית ‘המאה’ מכירה – לראשונה על ידי גורם בינלאומי כלשהו, ובמיוחד על ידי המעצמה הגדולה ביותר – באחריות ביטחונית ישראלית בלעדית בכל מרחבי יהודה ושומרון ובקעת הירדן, ויש בה סיכוי ראשון לגניזת האשליה והסכנה של ‘כוח בינלאומי’.
4. יש מומחי משפט בינלאומי הטוענים, ש’מדינה’ בלי זכות חוקית לכוח צבאי, ובלי גבולות חיצוניים מוכרים, שהיא זכאית להגן עליהם, איננה באמת מדינה, אלא לכל היותר, ‘אוטונומיה’ מחוזקת.
5. לראשונה בתכנית בינלאומית, ירושלים המאוחדת בריבונות ישראל מוכרת כנתון קבוע, ואיננה חלק של המו”מ המדיני. ‘מזרח-ירושלים’ כבירה פלסטינית מכוון לאבו-דיס עם תוספת אפשרית של שכונות ערביות צמודות גדר במזרח העיר, שגריעתן מירושלים רק תחזק את מעמדה כבירת המדינה היהודית.
6. הכותרת של התכנית (‘לקראת תהליך של שלום’) מאפשרת להשאיר את העתיד הרחוק פתוח, ולא להגדיר כעת ‘הסכם סופי’ או ‘הסכם קבע’. בכך היא תוכל לאפשר לצדדים לדבוק באמונות, בשאיפות עתידיות ובחלומות, ושום צד לא יידרש לבגוד באמונותיו, ולא לוותר עליהן.
7. האוכלוסייה הפלסטינית תישאר מחוץ לגבולות של מדינת ישראל, ולא תוכל לדרוש אזרחות ישראלית. בכך יישמר הרוב היהודי במדינת ישראל הדמוקרטית לאורך זמן. תיפתח גם אפשרות לצירוף ערביי ישראל שירצו בזהות פלסטינית, למדינה הפלסטינית, מבלי שייאלץ שום אדם לעזוב את ביתו.
8. והעיקר – ‘תכנית המאה’ מערערת את הניסיון הפלסטיני להחזיר לאחור את ‘גלגל ההיסטוריה’, החל מקווי 67 וחלוקת ירושלים, וכלה בשיבת פליטי 48 – נכונות ישראלית (שהושמעה על ידי ראשי ממשלה קודמים) להכיר ב’זכות שיבה סמלית’ של פליטים לישראל, הייתה עלולה להפוך ל’נהר שוטף’, שיהפוך את ישראל למדינה דו-לאומית לצד מדינה פלסטינית חד-לאומית, חס ושלום. מחיקת הרעיון הזה היא ‘ברכת המאה’.

‘מאה’ (8) בעיות

1. הרשות הפלסטינית תקבל לראשונה מעמד בינלאומי מוכר בתור ‘מדינה’, ועצם ההגדרה הזאת יש בה ויתור ישראלי עקרוני וגם סכנות עצומות. ה’מדינה’ הפלסטינית, גם אם תשמור על כל התנאים ובמיוחד על הפירוז מנשק, תוכל כנראה למרר את חיי מדינת ישראל ולפגוע במעמדה הבינלאומי – למשל, להגיש תלונות חמורות נגד ‘פשעי מלחמה’ ישראליים בבית הדין הפלילי בהאג, גם אחרי שההסכם יחייב אותם לוותר על תלונות העבר.
2. החמאס יוכל לתפוס את השלטון במדינה הפלסטינית (כמו שעשה בעזה), ולהפר את כל המגבלות שבתכנית – ישראל תעמוד שוב בפני הדילמה של מבצעים צבאיים חוזרים ונשנים, או השלמה עם הפיכת תל-אביב והמרכז כולו ל’עוטף עזה’, על כל המשתמע לחיים בישראל, ולכלכלה הישראלית.
3. גם אם הפלסטינים לא יעמדו בתנאים ובמגבלות שבתכנית, וגם אם תכבוש ישראל מחדש את כל יהודה ושומרון בגלל בעיות ביטחון חמורות, לא תימחק ה’מדינה’ הפלסטינית מבחינת החוק הבינלאומי! אז נהיה באמת ‘כובשים’, ולא נוכל להישאר בשטח אפילו לזמן קצר.
4. רק הפלסטינים יוכלו להחליט אם לחזור ולחבר את ‘מדינתם’ לירדן, שרוב מוחלט מאזרחיה הם פלסטינים, ורוב הפלסטינים הם אזרחיה. אם יתעקשו שלא לעשות כן, תתייצבנה על גבולותינו שתי מדינות ‘פלסטיניות’.
5. אם יתממש החיבור הישיר בין עזה לחברון, עלולה להתעצם מאד הסכנה הביטחונית, וישראל תתקשה מאד לשלוט במצב. העברת שטחים נרחבים במערב הנגב ל’הרחבת עזה’, עלולה לסכן את השלום עם מצרים, בעתיד.
6. ככל הנראה צפויה הקפאה (לפחות ל-4 שנים) בהרחבת ההתיישבות היהודית בשלב הראשון, גם בהכנת תכניות בניין ערים (=תב”ע).
7. התגובה הפלסטינית והירדנית (בגיבוי תמיכה בינלאומית מצדדים שונים), עלולה להיות קיצונית, ועתירת סכנות.
8. חלק לא קטן מההתיישבות היהודית יישאר מבודד בעומק השטח הפלסטיני, במצב שמזכיר את נצרים המבודדת במרכז רצועת עזה לפני הנסיגה הישראלית ועקירת היישובים (=’ההתנתקות’).

המצב הטוב ביותר מבחינת ישראל יהיה, אם הפלסטינים יעמדו בסירובם המוחלט לתכנית, ועם זה, ירדן לא תבטל את הסכם השלום (אולי רק תקפיא אותו), והמציאות בשטח תתחיל להשתנות מבחינת החוק. כפי שקרה אחרי תכנית ה’חלוקה’ של ה’או”מ’ ב-47, ישראל תממש את חלקה, והפלסטינים (כדרכם) יפסידו את הכל, ובעיקר, אם לא יקימו ‘מדינה’ מכוח התכנית בהסכמה ישראלית, וימשיכו את ‘המאבק המזוין’.

לפלסטינים עצמם לא בטוח שכדאי להקים ‘מדינה’, כי אז המאבק שלהם שהוא ‘נשמת אפם’ עלול להסתיים, והם עלולים להימחק מתודעת העולם, שהרי תרומה חיובית לעולם אין להם אפילו בחלומות.
גם לסעודים אולי עדיף שהפלסטינים לא יקימו ‘מדינה’, והסעודים ישאירו בכיסם את המיליארדים שהבטיחו לאמריקנים.

רק ישראל אולי תרצה לממש את ה’מדינה’ הפלסטינית בתנאי התכנית, יותר אפילו מהם, רק כדי להראות שיש פיתרון לסכסוך, אבל הרצון הישראלי, וגם ויתורים נוספים לא יספיקו ככל הנראה, כמו שקרה בעבר.
די להתבונן במפות, מה הציעו לפלסטינים בוועדת פיל, הרבה פחות בתכנית ה’חלוקה’, עוד פחות אחרי ששת הימים, ופחות מזה בתכנית קלינטון – כעת מציעה אמריקה עוד הרבה פחות! לאורך כל הדרך, הסירוב הפלסטיני ומלחמות הטרור שלהם, מורידים אותם ‘מדחי אל דחי’. הסירוב הפלסטיני יכול להביא לניצחון ישראלי כמו בקוּם המדינה, וכמו אחרי ששת הימים (‘שלושת הלאווים’ ב’וועידת חרטום’).
אכן, כך כתוב כבר בתורה (דברים ט’, ה): “לא בצדקתך וביֹשֶר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, כי ברשעת הגוים האלה…” –
זה יכול להיות באמת ‘הישג היסטורי’.