ח׳ במרחשון ה׳תשפ״א (26/10/20) ,יואל בן-נון
מורת המורים לתנ”ך של הדור הקודם, נחמה ליבוביץ ז”ל, אמרה בשיעוריה פעמים רבות: “כל אדם שוכח כל מה שהוא לומד! רק מיומנות נשארת!” אמרתי לה אז – “כל אדם זוכר בעל פה את השירים שהוא אוהב, וכל אדם אוהב וזוכר היטב אלפי שירים!” בסוף ימיה אמרה (לתלמיד שלה ושלי) – “אולי יש בזה משהו”…
כאשר הקמתי את האולפנא לבנות בעפרה (בתשמ”ה, 1985) ניסחתי חוק מספר 1 בחינוך:
“כל אדם אוהב ללמוד; כל תלמיד שונא ללמוד; חובתנו לשמור על נערינו ונערותינו כבני אדם ולא כתלמידים!”
את חוק מספר 2 ניסחתי כך: “בית ספר חייב להיות קודם כל בית, ורק אחר כך ספר!”
לקחתי על עצמי את הקמת האולפנא לבנות בעפרה כדי לבחון האם אפשר לממש את שני החוקים האלה במערכת החינוך השמרנית, במיוחד במערכת החינוך הממלכתי-דתי, בישראל. לשם כך הקמנו פנימייה חלקית, לילה או שני לילות בשבוע, עם פעילות חברתית, אבל בלי לנתק את התלמידות מבתיהן. זה דרש השקעה כספית גדולה. הכנסנו לימודי תזונה וכלכלת בית ושילבנו את הבנות בהכנת ארוחות הצהרים, ולא רק בתורנויות; המורה לתזונה וכלכלת בית הייתה האחראית על המטבח – לא קבלן חיצוני.
קיבלתי אישור מיוחד ממנכ”ל משרד החינוך דאז, ד”ר שמשון שושני, לניסוי חינוכי של הוראה משולבת בינתחומית, שמערכת הסיורים והטיולים היא חלק בלתי נפרד ממנה, והפעלנו למידה משולבת בתנ”ך, היסטוריה, ספרות, גיאוגרפיה ולימודי ארץ ישראל. במחזורים הראשונים, כיתה קטנה אחת בכל מחזור, יצאנו לסיורים מרתקים, ואף לטיסה בשמי הארץ. בחינות הבגרות לא נפגעו.
בשיחות הקבועות שלי כראש האולפנא דיברתי עם הבנות בגובה העיניים, כי “בורא עולם ברא אותי ואתכן באותה דרך, וגם מצוותיו חלות בשווה על כולנו”.
הניסוי הצליח בצורה בלתי רגילה:
רוב התלמידות אהבו את האולפנא, אהבו את האווירה ואת הצוות, וחלק גדול מהן גם אהב ללמוד. עד היום אני פוגש תלמידות ובוגרות רבות שאוהבות את האולפנא (גם כיום, כאשר לומדים פחות תזונה וכלכלת בית, ויש פחות הוראה משולבת).
רוב התלמידות הגיעו בשנים הראשונות לרמת חינוך ולמידה העולה על מה שלמדו אחר כך באוניברסיטאות. במשך כמה שנים קיבלו עבודות גמר בהיסטוריה (במקום בגרות), של תלמידות האולפנא בעפרה, מקומות ראשונים במכון שז”ר. עד היום אני פוגש בוגרות, חלקן מורות ומחנכות, שאומרות כי מה שקיבלו באולפנא היה הרבה יותר רציני, מקיף ומעמיק, ממה שקיבלו במסלול אקדמי כזה או אחר.
במקצועות הלימוד הדיסציפלינריים קבענו רמת תקן גבוהה ליצירות השונות לצורך בניית “בית משולב” המכיל את כולם, או כהכשרה טובה לנגינה בכלי בודד כדי להקים תזמורת או מקהלה. הדימויים האלה נקלטו בהצלחה ניכרת.
השתדלנו מאד לא לערב הורים בבעיות התנהגות ומשמעת; להתמודד ישירות מול התלמידות ביושר ובאופן גלוי; לספר להורים בעיקר על ההצלחות ועל ההישגים של בנותיהן; ולשמור נקודות חולשה לשיח ישיר עם הבנות. גם זה הצליח מאד.
אכן, הניסוי הזה הצליח במוסד קטן יחסית, ובצוות מורים ברמה יוצאת דופן.
כעבור עשר שנים סיימתי את תפקידי כראש האולפנא. המוסד גדל מאד ורק חלק מההישגים הוטמעו בהמשך הדרך. אולם אני סיימתי במסקנה ברורה: המהפכה הזאת אפשרית בהחלט!
א. שיטת הבחינות
הייתי מציע לשנות מן היסוד את שיטת הבחינות היחידניות והדקדקניות, קודם כל בבית הספר היסודי ובחטיבת הביניים, משום שהיא פוגעת קשות באהבת הלמידה, במוסר ובחינוך. אין צורך אמיתי בהערכה כזו ששיאה הוא בבחינות הבגרות; אפשר להסתפק בבחינה אחת כזו בשנה. יש להמציא שיטות הערכה מקדמות למידה כמו למשל תחרויות ידע במסגרת חידונים בין קבוצות תלמידים.
חשוב לזכור: עזרה הדדית היא ערך מוסרי וחברתי מן המעלה הראשונה; רק בבחינות יחידניות היא מוגדרת כפשע חמור (“העתקה…!!”), שמערכת שלמה של השגחה ופיקוח נדרשת כדי להתגונן מפניו. מוסד הבחינות הוא מורשת עכורה של הפגנת כוח וסמכות בלתי מועילה ובלתי נחוצה.
שואלים אותי: “אז איך ניתן ציונים לכל תלמיד?” ואני עונה: כמו שנותנים ציונים לשחקני כדורגל וכדורסל במשחקי קבוצות. חלק מהציון יינתן על שיתוף פעולה בלמידה, כמו בספורט.
בחיים, אדם לא נבחן מול ספרים סגורים על שינון וזכירה. בחיים אדם פותח את אוצרות הידע ומתעדכן; בחיים אנשים פועלים בצוותים, משלבים מידע ומסייעים זה לזה. רק לעיתים נדירות אדם חייב להחליט לבדו, ברגע אחד, בהתאם לכל מה שהוטמע בו. זה קורה במצבים כגון נהיגה בכביש.
בכל שנה אני בודק עם נכדים ונכדות ועם ילדים ילדות אחרים שאני פוגש את “חוק מספר 1”. רובם שמחים מאד להיכנס לכיתה א’ אך במהלך שנה אחת בלבד עוברים מהפך: בית הספר הופך להיות מקום לא אהוב על רובם המכריע. מחקר מדעי יותר יאשר מסקנה זו בקלות.
אל תאמרו “אין ברירה אחרת” – כי יש!
ב. למידה מרחוק
את הלימוד של ידע בסיסי עושים היום באינטרנט, לא בכיתה ולא בספרייה, כי ברשת יש תשובות הרבה יותר טובות ומקיפות מכל מה שמורה, אפילו ספרייה בית ספרית, יכולים לספק. כדי לרכוש ידע בסיסי אין צורך לנסוע לבית הספר. הידע זמין לכל אחד בכל מקום.
חשבו על מספרי התלמידים והמורים הממלאים את הכבישים באוטובוסים ובכלי רכב פרטיים, במיוחד בשעות העומס בבוקר; חשבו כמה עולה בזבוז המשאבים הזה.
אני יודע כמובן שאני “תמים”, שהרי תפקידו הראשון והעיקרי של בית הספר הוא להיות ‘שמרטף’ לילדים ולשחרר את ההורים לעבודת יומם. אבל גם לתפקיד זה אפשר להמציא חלופות טובות וזולות יותר.
הבה נחשוב מעט: בימים של למידה מרחוק (למידה און ליין), תלמידים יכולים להתקבץ בביתו של אחד מהם ביום זה, ובביתו של אחר ביום אחר; וכן – בחדרי למידה במתנ”ס קהילתי, בבית כנסת או בישיבה. כל קבוצת למידה כזאת תלמד ותפעל בהנחייתו מרחוק של מורה או מדריך. מורים ומדריכים יקפידו על כך שלכל התלמידים יימצא פתרון ‘שמרטפי’ הולם.
תלמידים ייסעו לבתי הספר פעמיים-שלוש בשבוע כדי לפעול בצוותים על פרויקטים חכמים, שרק קבוצות של תלמידים יכולות לחקור, לבנות, להציג ולתרום לעצמם ולחברה. כל תלמיד יכין את משימותיו לעבודת הצוות בביתו בימים של למידה מרחוק. המורים והמדריכים כמובן יעמדו בקשר עם התלמידים בבתיהם לבדוק אם הם מתקדמים או נתקעים – אם יש להם שאלות – אם שמו לב למאמר חשוב – אם ענו כבר על שאלה זו או אחרת – וכדומה.
ג. מורים מתווכי ידע
במציאות האינטרנטית בה אנו חיים אין עוד שום הצדקה לכך, שרוב התלמידים במערכות החינוך ילמדו ויקבלו ידע ממורים טובים ככל שיהיו, בזמן שהם יכולים ללמוד ולהבין ישירות ממורי המורים הטובים ביותר שבכל תחום ידע. גם באקדמיה, רוב הסטודנטים שומעים הרצאות טובות או בינוניות בזמן שהם יכולים לשמוע בקלות את הטובים ביותר.
אין בכוונתי לומר, שמורים ומרצים לקבוצות תלמידים נעשו מיותרים, כי אי אפשר לוותר על סביבה של חברה לומדת ועל הקשר הישיר בין מורים לתלמידים ובין התלמידים לבין עצמם – רק בודדים מסוגלים ללמוד בספריות וברשתות האינטרנט כשהם לבדם.
אבל המורים צריכים להשתנות –
במקום לחרוש בעצמם את ספרי הלימוד וההוראה המסכמים ידע במגבלות ידועות – תהליך ידוע שתורם לבינוניות – המורים צריכים למצוא ברשת את השיעורים הטובים ביותר של המומחים בכל תחום, שיש להם גם כושר הסברה מעולה, וגם תלמידים צעירים וסטודנטים מתחילים יוכלו להבין אותם, ואותם להביא לתלמידיהם, ולתווך אותם:
“ילדים / תלמידים / סטודנטים, היום נקשיב ביחד לשיעור של מדען בכיר / משפטן מפורסם / סופר ידוע / פרשן תנ”ך או הלכה / רב חשוב / וכדומה”…
המורים צריכים לדעת את מי כדאי להביא לתלמידיהם, וגם לדעת להסביר – לעצור את השיעור, לשאול מי הבין ומי לא, למי יש שאלות, להכין את ההמשך, וגם לנהל תחרויות ידע קטנות סביב השיעור בשאלות מתאימות, שיכולות להצטרף להערכה קבוצתית ואישית.
המורים צריכים לקבל הכשרה מתאימה, שונה מהכשרת המורים עד היום, כדי לשלוט בספרייה המשודרת בתחום הידע והחינוך בו הם מתמחים, ולדעת לתווך את כל זה לתלמידיהם, בין אם הם יושבים בכיתות, או בספריות, או בבית מול המחשב.
ד. חינוך ויצירה בבתי הספר
בבתי הספר התלמידים יעסקו בפעולות משותפות של תרומה לחברה, למשל בלימוד משותף עם תלמידים מתקשים מסיבות שונות, בחידונים ובתחרויות ידע, וגם – ישמעו הרצאות (לרוב, מקוונות) ממומחים בעלי שם, מאנשי ציבור חשובים, ישתתפו בפעילות תרבותית וספורטיבית, ובסיורים לימודיים, ובמיזמים שיבחרו לעסוק בהם בסיוע מורי בית הספר.
רוב הילדים, אפשר לשער, יחכו בקוצר רוח לימים המאתגרים והמהנים של בית הספר, לשיאי הלימוד המשותף, לתרומה הערכית והממשית לנזקקים, ליצירה החופשית, שגם השמים לא יהיו גבול לה (כבר כיום קבוצות תלמידים משתתפות בבניית לוויינים לחקר החלל).
באותם אולמות וחדרים בבתי הספר לסוגיהם אפשר יהיה להכיל מספר כפול עד משולש של תלמידים כי לא כל התלמידים יגיעו באותם הימים, והחיסכון במשאבים על בניית כיתות ועל זמני המתנה בפקקים יופנה לטובת מיזמים יצירתיים ערכיים.
כל מה שדרוש למהפכה זו הוא שינוי בחשיבה המקובעת של המערכת החינוך וההורים!
ד. מערכת החינוך
הפיקוח במשרד החינוך יעניק ציונים לבתי ספר לפי מידת התרומה של תלמידיהם לשוויון חברתי, לפעילות חברתית, ליצירתיות לימודית ומחקרית, לפרויקטים נושאי פרסים בארץ ובעולם, ולהשתתפות בתחרויות ובמשחקי ידע ויצירה בארץ ובעולם.
מערכת החינוך צריכה להתמקד בבניית הספרייה המשודרת של שיעורים נבחרים בכל התחומים, כדי שהמורים יוכלו לתווך ידע בעזרת שיעורים מעולים בכל תחום. המזכירות הפדגוגית צריכה להחליט את מי עדיף לשמוע, וגם לקבוע (בזהירות רבה, במקרים קיצוניים ובשיתוף הייעוץ המשפטי) את מי לא ישמיעו לתלמידים, או את מי ישמיעו רק ביחד עם בעל דעה אחרת, לשם חשיפה הוגנת.
משרד החינוך יעניק סיוע בסיסי במשאבים לבתי ספר הקולטים אוכלוסיות חלשות מבחינה סוציו-אקונומית או מבחינה תרבותית, כדי לאפשר להם להיכנס למעגל התחרות עם בתי ספר של אוכלוסיות מבוססות.
משרד החינוך יהיה אחראי על חישוב החיסכון במשאבי בנייה ובהסעות, ובצמצום מערכי הבחינות, לטובת חינוך ויצירה.
בחינות הבגרות ושאר המבחנים המקובלים כיום יצומצמו מאד.
מבחני הפסיכו-מטרי ישולבו בלמידה בבתי הספר שכן אין הצדקה לכך שההורים והציבור ישלמו פעמיים על זכות הכניסה לאקדמיה; כך ייעשה בהכשרה לנהיגה, לשימוש במחשב ובעזרה ראשונה והצלת חיים. ללא הכשרות כאלה תלמידים לא יקבלו תעודה ולא יתקבלו לאקדמיה. האקדמיה תיאלץ להתאים עצמה לחינוך בבית הספר (בבית, במתנ”ס ובמקומות אחרים) ולא להיפך!
כל זה נשמע פשוט, אבל זו מהפכה באמת!
הרב, ד”ר, יואל בן-נון הוא איש חינוך, חוקר ומפרש תנ”ך, מוסר והלכה.