י״ח בניסן ה׳תש״פ (12/04/20) ,יואל בן-נון
ב”ה
- פורים הוא נס הצלת הגלות הנשארת בגלות, וכולו בהסתר פנים – מגילת אסתר היא הספר היחיד בתנ”ך שאין בו שם ה’ (ולא שם קודש כלשהו); גם ארץ האבות, יהודה וישראל, לא נזכרות; ירושלים היא מקום ממנו גלו היהודים; מרדכי ואסתר הם שמות נכריים, אליליים; היהודים שמרו על זהותם ועל “דתיהם” בחשאי, ואפילו כשהם צמו 3 ימים לבקש רחמים על המלכה ועל עצמם, שום לשון של תפילה לא נזכרת במגילה!
פסח הוא נס ההצלה ביציאה מן הגלות אל ארץ האבות, וכולו גילוי יד ה’ למשה, לפרעה ולמצרים, ולעם ישראל שיצא ממצרים, רובו המכריע עם שמות עבריים! משה ובני ישראל שרו לה’, משה התפלל על הצלת העם, והתורה, הקדושה והשיבה אל הארץ עמדו במרכז עולמם של בני ישראל.
- פורים מציין את פוליטיקת החנופה היהודית לשליט האימפריה בשער המלך האוסף בתולות כתאוות ליבו;
פסח מציין את המאבק נגד פרעה שליט האימפריה, למען יציאה מעבדות לחרות!
- משתאות היין של פורים הם משתאות שיכורים של תרבויות נכר, כאשר היהודים משתלבים ומשתתפים בהם, “והשתיה כדת [מלכי פרס] אין אֹנֵס” (אסתר א’, ח);
ארבע כוסות היין של פסח מבטאות את החרות האישית של כל אחד מישראל, שזכה לצאת מתרבויות הגויים יחד עִם עַם ישראל כולו, מעבדות לחרות, והשתייה לפי ההלכה היהודית, בצניעות ובברכת ה’.
- בי”ג בחודש הראשון “הוא חדש ניסן” (אסתר ג’, ו) הפיל המן “פּוּר, הוא הגורל” “להשמיד להרֹג ולאַבֵּד את כל היהודים…” (שם, יג), “והדת נתנה בשושן הבירה” (שם, טו) – מרדכי והיהודים המפוזרים בכל “מדינה ומדינה” לבשו “שק
ואפר” (ד’, א-ג); היהודים “הנִמצאים בשושן” צמו בפסח “שלֹשת ימים לילה ויום” (ד’, טז), וחג הפסח נעקר ממקומו לשם הצלת היהודים הנשארים מפוזרים בכל המדינות בגלותם; הוויתור היהודי המוחלט על החרות של פסח למען הישרדות היהודים בגלות, נחתם במפורש בדברי אסתר למלך אחשורוש במשתה היין: “… כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאַבֵּד – ואִלוּ לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי כי אין הצר שֹוֶה בנזק המלך” (ז’, ג-ד);
חג הפסח וחג המצות הם הסיפור הגדול של המאבק הכביר והצעקה הגדולה נגד העבדות ונגד השִפחוּת, והיציאה מהם ביד ה’; זהו ההפך הברור של ‘הפּוּר’ בשושן.
אישית, אינני מכה את המן, כי אף אחד מצוררי היהודים לא מתרגש ממחאות הרעש של יהודים נגדו בבתי הכנסת, אבל כשאני שומע את דברי אסתר המוכנה להימכר למלכה/שפחה ולהחריש, אני צועק: ‘לא’!!! אנחנו שחזרנו להילחם על חרותנו, לא נחריש ולא נקבל ויתור של מכירה “לעבדים ולשפחות” בשום אופן ופנים!
גם לאחר תליית המן לא נרגעה אסתר, שכן הספרים שכתב נותרו בתוקף, והסכנה שריחפה על ראש היהודים יצאה לדרך ביורוקרטית, ועלולה הייתה להתבצע ביעילות של האימפריה. ניסיונה הנועז של אסתר המלכה “לְהָשִׁיב אֶת הַסְּפָרִים מַחֲשֶׁבֶת הָמָן…” (ח’, ה) ולמחוק את הגזרה הרעה כאילו לא הייתה — נכשל! למרות הכניסה הנוספת בסכנת נפשות אל החצר הפנימית של המלך הסביר לה אחשורוש מה נמצא מעבר ל”חֲצִי הַמַּלְכוּת” (ה’, ג, ו; ז’, ב) — “כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב” (ח’, ח). במילים אחרות, אי‑אפשר לנהל אימפריה גדולה, מאה עשרים ושבע מדינה, אם כל פֶּחָה פרסי וכל מנהיג מקומי יחשוב שאפשר “לְהָשִׁיב אֶת הַסְּפָרִים”, כי שום פקודה קשה לא תתבצע.
הפתרון של אחשורוש היה אופייני לו ול’ממלכת הטבעת’ — הסרת האחריות מעליו: “וְאַתֶּם כִּתְבוּ עַל הַיְּהוּדִים כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְחִתְמוּ בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ” (ח’, ח). ממצב חריג זה נולד הרעיון של זכות חוקית ממלכתית להתגוננות יהודית מול פורעים ופוגרומים: “אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם… בְּיוֹם אֶחָד…” (ח’, יא‑יב). הפקודה נוסחה בדיוק באותן מילים נוראות של פקודת ההשמדה, ולא התירה ליהודים אלא להתגונן מפני אויביהם באותו יום אחד, שבו הורשו אויבי היהודים לצור עליהם ולהשמידם. השלטון החליט להסיר את ידיו ולהשעות את החוק הממלכתי ביחס ליהודים ליום אחד: לאויבי היהודים יהיה מותר להשמיד, להרוג ולאבד אותם, וליהודים יהיה מותר להתגונן ואף להשמיד, להרוג ולאבד את “הַצָּרִים אֹתָם”, ורק אותם — החוק לא יתערב לשום צד ביום הזה!
גזרת המן איפשרה רק לפורעים להשמיד ולהרוג, ואילו ‘סִפרֵי’ מרדכי ואסתר יצרו שוויון בין הצדדים, כי ליהודים הותר להתגונן – לא לתקוף ביזמתם, אלא רק לפגוע במי שהתארגנו לתקוף אותם!
מסתבר שליהודים זה הספיק כדי לנצח בגדול.
מימי הקלגסים הרומיים בארץ ישראל ועד הפרעות והפוגרומים במזרח אירופה בדורות האחרונים פעלה תמיד אותה השיטה — השלטון הסתלק מהשטח ליום אחד או לכמה ימים, והפורעים כילו ביהודים את חמתם.
כל זה עד שקם המן הנאצי והחל לבצע בעצמו, בכוח השלטון וביעילות הגרמנית הידועה, את “מַחֲשֶׁבֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי אֲשֶׁר כָּתַב לְאַבֵּד אֶת הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ” (ח’, ה), “לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים…” (ג’, יג), ורק שתי מילים הם מחקו – לא “ביום אחד”, אלא במשך שנים רבות וארוכות.
היה זה למעשה חורבן הגולה — השמדה יסודית ומקיפה של שליש העם היהודי ושל כל היהודים שחיו בכפרים ובעיירות בארצות אירופה. אחרי השואה נותרו רק קהילות יהודיות מעטות בערים גדולות ובינוניות.
כיוון שאבד הצידוק הפנימי של ההישרדות וההצלה בגולה, אין לגולה עוד זכות קיום. שום שתדלנות פוליטית ושום ‘אסתר המלכה’ לא יכלו להשפיע על המן הנאצי ולבלום אותו. מכאן צמחה ההכרעה הדרמטית של האומות המאוחדות. הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל פירושה קודם כול זכות חוקית ליהודים להתגונן על פי החוק הבינלאומי, לא ביום אחד, אלא בקביעות.
יום העצמאות תפס את מקום הפורים כחג של הצלה ויציאה מן הגולה. בפורים נותר לנו לקרוא במגילת הגלות ולזכור את הסתר הפנים המאפיין את ‘מגילת ההפך’ ואת הגולה בכלל. הקריאה במגילת אסתר תלמדנו כי על פי ההיגיון של המגילה עצמה, תפקידה ההיסטורי הסתיים! לא נחריש עוד אם ‘רק לעבדות נימכר’, וזכותנו החוקית לעמוד על נפשנו אינה ליום אחד בלבד.
חוזרים אנו מפורים לפסח, לוקחים מנס פורים רק את הזכות החוקית לעמוד על נפשנו, יוצאים מארצות נדודים וגולה ומחוללים את נס קיבוץ הגלויות במדינת קיבוץ הגלויות.
בשנה מוזרה זו, בצל הנגיף המשחית בעולם כולו, חווינו כאן בארצנו את הניגוד העמוק בין פורים לפסח – חגיגות פורים הולידו את העוצר של פסח!
מוטלת עלינו חובת החרות לחזור ולהפוך את המשוואה, כדי שנוכל לצאת מסגר לחרות במדינתנו העצמאית.