שלל מלחמה בישראל

שלל מלחמה בישראל

שלל מדיָן
"ויביאו אל משה ואל אלעזר הכהן ואל עדת בני ישראל
את השבי ואת המלקוח ואת השלל
אל המחנה
אל ערבות מואב אשר על ירדן יריחו" (במדבר ל"א, יב);
"מגיד שהיו בני אדם כשרים וצדיקים ולא נחשדו על הגזל" (ספרי, שם);
האם הלכה קבועה למדנו כאן? מה יסודה ומה תוקפה?
האם שלל שלא הובא אל המחנה ולא חולק לפי החלטת מנהיגי ישראל הממונים על הצבא, ואשר נלקח על ידי מישהו באופן פרטי, גזל הוא, והשולל – גזלן? מדוע, ממי גזל?
יסודה של ההלכה בעיקרון פשוט אשר נעוץ במהות המלחמה –
מנהיג או מלך מוציא למלחמה על דעת העם או על דעת נציגיו-מנהיגיו (סנהדרין ב א; כ ב; - רמב"ם, הלכות מלכים ה' א-ב), וכן על פי מצוות ה'; מכל מקום אין מלחמות פרטיות ואין כיבוש יחיד!
קניין כיבוש על ידי מלחמה נלמד מכיבוש סיחון בעמון ומואב (במדבר כ"א, כה-לא), כיבוש שהתיר את השטח לבני ישראל, שהרי נאסר עליהם (דברים ב') לכבוש מאדום עמון ומואב; עיקרון זה הסביר יפתח למלך בני עמון (שופטים י"א, יג-כז), ובלשון חכמים: "עמון ומואב טהרו בסיחון" (גיטין לח, א); קניין זה של מרחבי ארץ הוא קניין לאומי שרק שלטון ישראל אשר מפעיל צבא כפוף לו, יכול לזכות בו; במצבים של הגנה עצמית או של יציאה להציל יש גם מלחמת יחידים, אבל גם אז יש לדון אם יש להם קניין כיבוש, ושל מי הקניין; מתברר מכאן כי המושג 'כיבוש יחיד' במשמעותו הפשוטה והראשונית, חופף לפעולת טרור של כנופיה שאין לה שום זכות קניינית, וכך כתב הרמב"ם (הלכות גזלה ה', יח) על מלך שנוטל שלטון בכוח ללא הסכמת העם, או מלך שאין דיניו שווים בכל, שהוא שודד וגזלן, ואין לו שום חוקיות.
לפי כל זה, אין גדרי מלחמה ביחיד או ביחידים (אלא גדרים של יוצאים להציל); ממילא ברור שכל דין קניין מלחמה או קניין כיבוש אינו חל על היחיד הבוזז, ואין לו אם כן שום זכות אישית על השלל. אין כאן גזל הגוי – שהיה בעל הרכוש, כי אם גזל של עם ישראל בעל הרכוש כעת, מכוח קניין הכיבוש. ממילא מובנת היטב דרישת הספרי המחייבת החלטה בדרג שלטוני בגורל השלל, והיא נראית כהלכה פשוטה.
ביסוד זה אפשר אולי להשתמש לעניין טבילת כלי שלל שבידינו כעת (בעיר סואץ, במלחמת יום הכיפורים) אשר הוגעלו על ידינו אך לא נטבלו מחוסר אפשרות; שאלה שהיא אקטואלית במקומות רבים; מאחר שצה"ל אוסר גם הוא לקחת שלל אישי הביתה, ורק מאפשר להשתמש בכלי שלל לצורך התארגנות במקום, וכיוון שגם צה"ל אינו מתכוון לקחת כלים אלה לעצמו, והם יישארו בשטח ברגע שנפנה אותו, הרי שכל שימושם בידינו אינו מכוח בעלותנו, אלא כעניין שואל או שוכר (אמנם בלא דעת משאיל) שפטור מטבילת כלים, וצ"ע.
היחס לשלל המלחמה
עכשיו נשוב לראות מה עשו בשלל מדיָן, וכיצד נהגו בשלל מלחמה, במלחמות ישראל בכלל.
במלחמת מדיָן היו שני סוגי ביזה – שבי ומלקוח (שבי באדם ומלקוח בבהמה), ושלל (כלים, כסף וזהב). המלקוח חולק לפי הכלל של מחצה לעורף ומחצה ללוחמים, וההבדל המכריע במספר האנשים קבע ממילא יתרון גדול ללוחמים; גם המס המוטל על העורף היה גדול פי עשרה מהמס המוטל על הלוחמים, וגם הוא התחלק למספר האנשים; לעומת זאת, השלל נשאר ביד לוקחיו "אנשי הצבא" לפי החלטת תוקף של ההנהגה (אם נכונים דברינו לעיל): "אנשי הצבא בזזו איש לו" (במדבר ל"א, נג); אולם "שרי הצבא" סירבו ליהנות מהשלל והקדישו אותו לה', וכאן אנו פוגשים בעמדה המוסרית ביחס לשלל שהייתה תמיד בבחינת משאת נפש בישראל – שרי הצבא הביאו את שללם האישי תרומה לה', בתחושת הודיה על הנס שהתרחש בכך שלא היו נפגעים.
מאברהם עד אסתר – ממשה עד דבורה
נחזור עתה לספר בראשית ונעיין במלחמתו של אברהם אבינו (שהייתה אמנם יציאה להציל ולא מלחמה של צבא ריבוני, לדברינו); אברהם ויתר בשבועה לה' על כל נטילת שלל מרכוש סדום – "אם מחוט ועד שרוך נעל..." (בראשית יד, כג-כד), מפני אי רצונו להתעשר מסדום; עם זאת, הוא לא ויתר על מה ש"אכלו הנערים" שלחמו, 'חניכי ביתו', וגם לא על חלקם של ענר, אשכול וממרא, ששמרו על ביתו ועל רכושו.
את יחסו של אברהם אבינו לאי נטילת שלל כמאפיין מובהק של לחימה מוסרית להצלה בלבד, אנו יכולים לגלות גם אצל משה רבנו בשירת הים, כשחלום השלל הוא זה של האויב המצרי – "אָמַר אוֹיֵב: אֶרְדֹּף – אַשִּׂיג – אֲחַלֵּק שָׁלָל... נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם..." (שמות ט"ו, ט-י) – וחשוב לציין: בשירות הניצחון העתיקות שהתגלו במצרים ובמסופוטמיה, חלק חשוב בשירות מתאר את השלל בשיא של גאוות ניצחון, ואילו השירה הנבואית של משה מייחסת את השלל לחלומו של האויב – בעקבותיו של משה שרה גם דבורה הנביאה על הביטחון בבית סיסרא, שהעיכוב נובע כולו מחלוקת "שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא... צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְארֵי שָׁלָל" (שופטים ה', ל); בשירת הישועה והניצחון של דוד (שמואל-ב כ"ב) אין תיאורי שלל בכלל.
האווירה המקראית הזאת מגיעה עד יהודי שושן, אשר בהיפוך לגזרת ההשמדה של המן שחתמה במילים: "וּשְׁלָלָם לָבוֹז" (אסתר ג', יג), ובהיפוך למה שהותר להם במפורש בחוק הפרסי "אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְהוּדִים... לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם טַף וְנָשִׁים, וּשְׁלָלָם לָבוֹז" (ח', יא), נשמרו היהודים מאד, ושמרו על טוהר מלחמתם להגנתם, "וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם" (ט', י, טו).

מלחמת דוד בעמלקים
אנו שבים ופוגשים בעניין זה במלחמתו של דוד בעמלקים שבזזו את צקלג; גם זה היה מסע הצלה, דומה לשל אברהם, שהרי עדיין לא היה דוד אפילו מלך יהודה, אלא שבפועל הגן על ארץ יהודה מכל אויביה, כנזכר במעשה נבל הכרמלי (שמואל-א כ"ה); והנה מוצאים אנו אנשי בליעל בצבא דוד שרצו לנהוג כהצעת מלך סדום לאברהם ("תן לי הנפש והרכוש קח לך"), ולא רצו להחזיר את הרכוש למאתיים החיילים שפיגרו מלעבור את נחל הבשור ונשארו לשמור על הכלים: "יען אשר לא הלכו עִמי, לא נִתֵן להם מהשלל אשר הִצַלנו כי אם איש את אשתו ואת בניו, וְיִנהְגוּ וְיֵלֵכוּ" (שמואל-א ל', כב).
לכאורה אפשר לטעון שמאתיים איש שפיגרו, התייאשו מלהציל וויתרו על רכושם; ועוד אפשר לומר על מלך סדום שוויתר על הרכוש בדבריו לאברהם, בעצם התייאש מן הרכוש ועל כן הרכוש שייך למצילים, כמו במציל מן הים ומן הנהר או מן הארי במצב של יאוש (בבא מציעא כד א); אלא שדוד סירב לנהוג ככנופיה של חיילים פרטיים ונהג כמו צבא ממלכתי, שבו יושבי הכלים, ואפילו המפגרים בריצת הלוחמים, סומכים על חבריהם, וכולם חולקים כאחד, וזהו החוק והמשפט בישראל: "כי כחלק היֹרֵד במלחמה וכחלק היֹשֵב על הכלים – יַחדָו יַחלֹקוּ" (שמואל-א ל', כד), וזהו שלמד דוד מאברהם (לדברי רש"י); זאת ועוד, דוד נהג כפי שראינו במלחמת מדין, ושלח מהשלל לזקני יהודה בכל הערים, כלומר נתן את חלקו של העורף (אף שאין שם פירוט מדויק).
אם נדייק, נראה שלפנינו שתי הלכות שונות - האחת קובעת חלוקה שווה לחיילי הצבא שלחם, ללא הבדל הנובע מתפקיד עורפי או מחולשה יחסית של חלק מהלוחמים, והשנייה קובעת כללי חלוקה של השלל, באופן לא לגמרי שווה, עם העורף כולו, כך שלכל אזרח חלק בשלל.
מעניינים גם הנימוק של דוד וצורת השכנוע של אנשיו; בתחילה הוא פתח בדרכי נועם: "לא תעשו כן אחי" (=לא תשלחו אותם בלי רכושם וחלקם בשלל) ונימק זאת בכך שניצחונם מיד ה' היה, וה' שמר אותם ונתן בידם את עמלק; נימוק זה מזכיר מיד את נימוקם של שרי הצבא במלחמת מדין, שהביאו את חלקם בשלל כתרומת הודיה על העדר נפגעים; אולם מיד אחר-כך עבר דוד לטון של מפקד שולט: "ומי ישמע לכם לדבר הזה, כי כחלק היֹרֵד במלחמה וכחלק היֹשֵב על הכלים יַחדָו יַחלֹקוּ"!
דוד שלט באנשיו, גם אלה שבני בליעל היו, ביד רכה וביד קשה גם יחד.
הרעיון של דוד "כי לה' המלחמה" (שמואל-א י"ז, מז), אשר קבע אצל שרי הצבא במלחמה נגד מדיָן להקריב את השלל לה', וגם אצל דוד כמלך שהקדיש לה' את שלל אויביו "מארם וממואב ומבני עמון ומפלשתים ומעמלק ומשלל הדדעזר..." (שמואל-ב ח', ז-יב), חוזר ומופיע דווקא במגילת אסתר אצל יהודי פרס אף ששם ה' לא נזכר כלל במגילה בתוך ההסתר הגמור שבגלות שושן; בכתב המלך הראשון אשר ניתן לבקשת המן, הותר "להשמיד לַהרֹג ולאַבֵּד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד... ושללם לבוז" (אסתר ג', יג); כאשר באה אסתר אחרי תליית המן וביקשה להשיב את הספרים הללו, נאמר לה מפי המלך, כי אפילו המלך לא יכול לחזור בו ולשנות פקודותיו שכבר נחתמו, שכן חותם טבעת המלך הוא הקובע, ואם אפשר יהיה לבטל, לא יהיה ערך לפקודות (איזו ממלכה...); על כן אפשר רק לכתוב ספר חדש לפי רצון מרדכי ואסתר ולא לבטל את הקודם!
בכתב השני ניתנה רשות ליהודים להתגונן מפני התוקפים: "להִקָהֵל ולַעֲמֹד על נפשם, להשמיד ולַהרֹג ולאַבֵּד את כל חֵיל עם ומדינה הצָרים אֹתם טף ונשים ושללם לבוז" (אסתר ח', יא); כדאי שישימו לב כל 'מקטרגי' הפורים כי כל אשר הושג בשתדלנות חריגה זו היה רשות להתגונן, ומעתה רשות הדיבור לנשק, מאחר שלא התבטלה הפקודה הראשונה המתירה לאויבי היהודים להכותם; לכן גם לא מדובר כלל בטבח של נקמה, אלא בהריגת "הצָרים אֹתם"! כאן הופיעה בצורה חריגה גבורת היהודים בגולה, יחד עם הפחד שנפל על הגויים, ומתוכה צמחה גדולת הנפש שבהכרת הנס, ו-3 פעמים מודגש בסיום המגילה: "וּבַבִּזה לא שלחו את ידם" (אסתר ט', י; טו; טז), על אף ההיתר החתום מטעם המלך.
עוד פעם אנו מוצאים יסוד זה במלחמת יריחו, וגם במלחמת שאול בעמלק, כאשר ברור לכל כי "מלחמה לה' בעמלק" (שמות י"ז, טז), וביריחו, כי "נתן ה' לכם את העיר" (יהושע ו', טז), לכן כל שלל עמלק חרם הוא, ואין לקחת ממנו דבר, וביריחו נתנו כסף וזהב וכלים לאוצר המשכן, והשאר הוחרם (יהושע ו', יח-יט); אולם כאשר נתן שאול לעם לקחת מן השלל, וכאשר מעל עכן בן כרמי בחרם ונטל מן השלל כסף זהב ואדרת שנער אשר חמד לבו (יהושע ז', כא), עכרו הם את צבא ישראל והכשילו אותו; חשוב לדייק בפסוקים ולראות שעכן נאשם גם בזה שעבר את הברית ולקח מן החרם, וגם בזה שגנב וכיחש ושם בכליו, הד לאיסור נטילת שלל אישי מחוץ לכללים שנקבעו, גם בלא צו חרם.
לקיחה מן השלל – ההשפעה וההשלכות
כאן אנו מגלים צד נוסף, צבאי-מוסרי, בעניין השלל, והוא נוגע להשפעה המיידית או המצטברת על צבא בוזז, או על צבא שיש בו אווירה אשר מאפשרת אפילו לבודדים לשלוח ידם בביזה, כי אחרי מעילת עכן בחרם באה המפלה הצבאית בעי, והנחיתה מהלומה על העם, ואז אמר ה' ליהושע:
חָטָא ישראל
וגם עברו את בריתי אשר צויתי אותם
וגם לקחו מן החרם
וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם;
ולא יֻכלו בני ישראל לקום לפני אויביהם [במצב הזה] ... (יהושע ז', יא-יב);
איך אפשר להבין הכללה נוראה זו שמטילה את חטא עכן על כל ישראל?
האם לא שאל משה "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תִקצֹף" (במדבר ט"ז, כב) ונענה כדבריו?
אלא שחטא של יחיד גם עלול להיות סימפטום למצבה של האומה כולה, וזהו יסוד דין ערבות של כל ישראל זה לזה, ובאמת בשני המקרים נדרשו ישראל להיבדל מן החוטאים (עדת קרח, ועכן) כדי שלא להיענש בגינם.
אם נתבונן בדברי המרגלים ששלח יהושע לרגל את העַי אחרי יריחו, נמצא בפיהם היעדר שם שמים וזלזול שחצני באויב:
"אַל יַעַל כל העם,
כאלפים איש או כשלשת אלפים איש יעלו ויכו את העָי,
אל תְיַגַע שמה את כל העם
כי מעט הֵמה" (יהושע ז', ג);
אם פּוֹשָׂה אווירה כזו באומה ובצבאה עד שמפקדי הצבא מוכנים לקבל הערכות צבאיות חסרות בסיס כאלה, סימן הוא לכישלון חמור; כישלון זה נבע מניצחון יריחו ומהאווירה שנוצרה – "וימעלו בני ישראל מַעַל בחרם, ויקח עכן..." (יהושע ז', א), כלומר, האווירה הכללית של 'אנחנו ניצחנו' פתחה לעכן את הפתח למעול בחרם, והתוצאה הייתה זלזול באויב שב'העַי' הקטנה, וכישלון חמור במתקפת העַי הראשונה מחוסר כוח מספיק – 3000 לוחמים נסו מפני התקפת פתע של מגיני העַי, ו-36 לוחמים נפלו "בַּמוֹרָד,
וַיִמַס לבב העם ויהי למים" (יהושע ז, ה);
אילו היה זה חטא 'דתי' בלבד, של איש אחד בלבד, היה נכון לשלוח שוב את אותו הכוח ולנצח; אבל הבעיה הייתה בצבא בכללו עד יהושע כמנהיג; כאשר באו לתקן, היה צורך לשנות את כל האווירה ואת כל מהלך הרוח בעם, ויחד עם זה לעקור את החוטא הישיר; רק שני אלה כאחד יכלו להבטיח את הניצחון בשנית:
"ויאמר ה' אל יהושע: אל תירא ואל תֵחָת,
קח עמך את כל עם המלחמה
וקום עֲלֵה הָעָי ... שׂים לך אֹרֵב לעיר מאחריה! ...
ויבחר יהושע שלשים אלף איש גבורי החיל, וישלחם לילה;
וַיצַו אֹתם לאמר: ראו אַתֶם אֹרבים לעיר מֵאחרי העיר ..." (יהושע ח, א-ח);
לא עוד כוח קטן ולא עוד לחימה בלא תכנון נאות, אלא במאמץ כולל ובלא זלזול – ה' ציווה ליהושע לקחת את כל הצבא, ולשים אורב לעיר מאחריה! רק האורב היה גדול פי עשרה מכל הכוח הראשון, והיו בו 30000 לוחמים מיוחדים; בנוסף השתמש יהושע בכישלון הראשון כמלכודת ללוחמי העיר, ואז העַי נפלה ונשרפה.
ושוב נדייק: בפעם הזאת, לא העמידו עוד את העם בניסיון חרם, כי מלחמה ברמת מוסר כֹּה גבוהה היא ניסיון קשה מדי, והשלל הותר:
"רק שללהּ ובהמתהּ תָבֹזוּ לכם";
אי אפשר להבין את עניין השלל בנפרד מרמתו הצבאית והמוסרית של הצבא, כשם שאי אפשר לנתק את הרמה הצבאית מדרגת המוסר המשתקפת דווקא בנושא השלל.
גם מתוך עיון במלחמת שאול בעמלק נקבל תוצאה דומה, ונוכל להבין טוב יותר מה היה הקצף הגדול על שאול וצבאו אחרי מלחמתו בעיר עמלק; מי שאינו מעיין, עלול לחשוב ששאול נכשל רק בכמה פרטים, בשלל הבהמות ובהבאת אגג מלך עמלק חי, אבל זו קריאה מוטעית; די אם נשאל את עצמנו: כיצד הופיע שוב עמלק במערב ארץ יהודה בצקלג תוך כמה שנים, בהמוני בוזזים?
כאשר נלחמו פלשתים בישראל בגלבוע, וגם דוד יצא איתם, דווקא אז חזרו העמלקים והופיע בחיל פשיטה גדול, אשר הוכה לבסוף בידי דוד בלילה ויום של לחימה, חוץ מארבע מאות רוכבי גמלים, שהצליחו לברוח; חייבים אנו להבין שצבא שאול בקרב הראשון הסתפק באותה "עיר עמלק" אשר נבנתה "בנחל", והמשך הפסוק מובן בטעות כאילו היכה שאול את עמלק עד לגבול מצרים, בשעה שההמשך מתאר את מרחב הנדודים של עמלק ולא את היקף המלחמה; שאול לא המשיך לרדוף אחרי העמלקים במרחב, כנראה מפני שהעם נתפס לשלל ופינה דעתו מלחימה. כידוע בהיסטוריה הצבאית, צבא שמתפנה לביזה באמצע המלחמה, אין לו סיכוי לעמוד במשימות הלחימה; רק כך יובן החיזיון של צבא עמלקי חדש תוך זמן קצר, ותובן המשמעות של הכאתו בידי דוד, באותה שעה ממש בה נפל שאול בגלבוע, כדבר שמואל אליו אחרי כישלונו הגדול: "קרע ה' את מַמְלְכוּת ישראל מעליך היום וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הטוב ממך" (שמואל-א ט"ו, כח);
לפיכך מובן הוא גם העימות על השלל אחרי ניצחונו של דוד על המוני העמלקים במרחב, שהיה הפעם שלל מוצל מצקלג ומארץ יהודה שנפל בידי העמלקים; הוויכוח בין דוד ואנשיו רעי הלב על השלל, וקביעת החלוקה "לְחֹק ולמשפט לישראל עד היום הזה" (שמואל-א ל', כב-כה) מקבלים משמעות מיוחדת, דווקא על רקע כישלון שאול ואנשיו בשלל עיר עמלק, שהעכיר את ישראל וגרם לנפילת שאול.
*
צאו וראו אם כן מה נעשה לאותם נציגי עכן בן כרמי שבתוכנו, אשר הם רבים יותר מדי לדאבוננו, ונוהגים כאותם המצורעים שבפתח שומרון (מלכים-ב ז', ח-ט), או כגיחזי (מלכים-ב ה', כו-כז), אשר בוזזים ושוללים איש לאוהלו ומכתימים את צבא ישראל וגם מורידים את רמתו. מצד אחד, ראיתי במו עיני מפקדים ראויים שציוו לאסוף את כל הביזה למדורת אש גדולה – אבל לצערי, ראיתי גם מראות אחרים, ואם ספגנו בתחילת מערכה זו ביום הכיפורים ויומיים אחריו, כאשר היה בעַי, שומה עלינו גם לטפל באשמים וגם לתקן את מערכינו הצבאיים, לנקות מתוכנו את השחץ והגאווה המתגלים בזלזול באויב, ויחד עם זה לעמול קשה כדי לבנות מחדש את חוסננו הרוחני והמוסרי.
אחד הדברים החשובים שבהם עלינו לטפל בתוך צה"ל הוא נושא השלל שבו משתקפת דמותם של הלוחמים, וזאת גם בהוראות ברורות יותר, וגם בחינוך צבאי מקיף; אם כוחנו המוסרי איתנו, נילחם באותה רמה שציינה אותנו מאברהם אבינו ועד יהודי שושן, ולא נשלח בביזה ידינו, מלבד מה שדרוש לצה"ל כציוד לחימה ומה שמועיל ליחידות בתוך המלחמה; ואם לאו – נקבע כללים מדויקים רשמיים ונוגעים לכולם, מטעם המטכ"ל, בכל מה שנוגע למה מותר לקחת, ובנוגע לחלוקה שווה; אבל נמנע בתוקף מעשי שוד של ביזה אישית מגזע עכן בן כרמי, ואז יהיה עמק עכור לפתח תקווה.
אסיים בהערה: בספר יהושע, אחרי מלחמת העַי באה מלחמת גבעון, בהופעת ניסים גדולים וגלויים, ודי למבין.