ז׳ בשבט ה׳תש״פ (02/02/20) ,יואל בן-נון
האם תורת ישראל אוסרת בכל מקרה על מדינת ישראל להסכים לשלטון זר כלשהו בארץ האבות שניתנה לעם ישראל על ידי בורא העולם ונותן התורה, לשבת בה ולשמור בה את כל מצוותיו?
התשובה של מו”ר הרצי”ה קוק זצ”ל הייתה חדה וברורה – אסור בכל תוקף!
יחד עם זה, כאשר ניסו תלמידים להוציא ממנו אמירה דומה ביחס לשטחי דרום לבנון (במלחמת לבנון הראשונה), הוא התנגד בכל תוקף, ולא הסכים לעיין כלל במפות של גבולות הארץ בתורה, אלא חזר והדגיש שכל פעולה שם היא רק הגנה על גבולותינו ועל יישובינו בגליל, ממש כדבריהם של מנהיגי המדינה.
כמו כן, הרצי”ה שלל בכל תוקף עליות להר הבית לשם מימוש חלקנו בו, וחזר ואמר, שהשליטה הביטחונית שלנו היא הקובעת.
כך הבנתי, שמאבקו התקיף על “שכם שלנו” ועל “יריחו שלנו” היה בנוי על יסוד מוצק אחד, שכל המרחב הזה ניתן בידינו ביד ה’ עלינו לטובה לא רק במעמד הר סיני ובמלחמות יהושע בן נון, אלא גם התממש בפועל במלחמת ששת הימים, ועל ארץ ישראל זו שבידינו בפועל חלים דברי הרמב”ן הידועים (בספר המצוות, עשה ד’), “שלא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה” – הרי גם בימי יהושע נשארו אזורים נרחבים שלא נכבשו, ונקראו “הארץ הנשארת” (יהושע י”ג) – ה’ ציווה ליהושע לכלול אותה בנחלות השבטים אך לא חייב אותו לכבוש את “גלילות הפלשתים” ודומיהם, וקיים להם מה שנאמר בתורה (שמות כ”ג, ל-לא): “מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה ונחלת את הארץ; ושתי את גבֻלך מים סוף ועד ים פלשתים, וממדבר עד הנהר…”.
לכן, השאלה הגדולה היא, האם שטחי הפלסטינים אחרי כינון האוטונומיה נחשבים כאילו הם בידינו או לא?
מי שחושב שהשליטה הביטחונית של ישראל היא הקובעת, יכול בהחלט לחשוב גם, ש’מדינה’ בלי כוח צבאי איננה באמת שלטון ריבוני (ויש מומחי משפט בינלאומי הסוברים כך), ולפיכך, אין זו אלא ‘אוטונומיה’ מחוזקת, ותו לא.
אולם אני אינני נוטה לדעה זו. כמי שקרע את בגדיו בעת נסיגת צה”ל מג’נין, משכם, מרמאללה ומבית לחם, ברור לי, שכל האזורים האלה אינם באמת בידינו בעת הזאת, ולכן לא מדובר כלל בהוצאת חבלי ארץ מידינו לידי זרים, כי אין לנו בהם בעת הזאת רק נוכחות ביטחונית ולא שליטה ריבונית.
חשובה עוד יותר היא הדעה הנחרצת של עם ישראל (ברובו המוחלט) המסרב בכל תוקף לתת אזרחות ישראלית לפלסטינים החיים באזורים אלה, ולכן רוב עם ישראל גם מתנגד לחזור ולשלוט בהם (כולל, בעזה) – המושג ההלכתי של ‘כיבוש רבים’ שהוא הקובע את הגדרת האדמה כ”ארץ ישראל” (לפי הרמב”ם, הלכות תרומות פרק א’, ב), הוא במקומות “שכיבשן מלך או נביא מדעת רוב ישראל” –
את היותנו מיעוט קטן מאד בעניין זה חשתי בכל רמ”ח ושס”ה בהפגנה החלושה שלנו מול הכנסת, כאשר מנחם בגין ז”ל הביא לאישור הכנסת את הסכמי השלום עם מצרים יחד עם האוטונומיה הפלסטינית – 85 חברי כנסת הצביעו בעד, ונותרנו חסרי כוח לחלוטין – רק הפלסטינים ברשעתם השאירו אותנו על המפה.
אז גם הבנתי, שמדינת ישראל עוד לא הגיעה באמת לשליטה בהתיישבות, גם לא בגוש עציון ובבקעת הירדן, ומה שנמצא לגמרי בידינו הם ירושלים ורמת הגולן עליהן הוחל החוק הישראלי; בכל היתר, אנו עומדים עדיין על קווי החוק הישראלי (קווי 67).
לפיכך, השאלה התורנית איננה שאלה של ‘נסיגה’ או של ‘התנתקות’, אלא ממש להפך – איך מתקדמים ואיך מביאים את מדינת ישראל אל ההתיישבות שלנו ביהודה ובשומרון, ואת החוק הישראלי שיחול על היישובים ועל מרחבי הגבול המזרחי.
זו בדיוק המתנה הגדולה של ‘תכנית המאה’, והיא מבטאת לפיכך התקדמות גדולה וחשובה דווקא מבחינה תורנית, והרחבת המרחב הריבוני של “ארץ ישראל… מדעת רוב ישראל”.