י״ז במרחשון ה׳תשפ״א (04/11/20) ,יואל בן-נון
מדברי פרופ’ אהרן ברק בכנס לדמוקרטיה
תשובה לאהרן ברק:
האמירה האחרונה שלך, שבית המשפט העליון נמצא כעת “תחת הפגזה”, אבל אסור לו “להיכנס למקלט”, היא מדויקת מאד כדרכך מאז ומתמיד, אבל אין בה פתח היחלצות מן ‘ההפגזה’ הזאת, חוץ מלעמוד באומץ ובנחישות מול ‘המפגיזים’, לא לסגת ולא לוותר.
לעומת זאת, במשפט אחר באותו הכנס, דיברת על חוק הלאום, שהיה צריך לעבור בכנסת “בהידברות”, ולכלול בתוכו גם את ההכרה בזכויות האדם. כפי שאתה יודע, אני תמכתי שנים רבות בהידברות כזאת מסיבות של אחדות ישראל, ולכן גם הזמנת אותי פעם לשבת לצדך בכנס משפטי חשוב. אמנם אני חושב, שביחס לחוק הלאום אתה טועה, אבל אני מסכים בכל ליבי לצורך בהידברות.
אולם בית המשפט העליון, במיוחד כמוביל מורשת חוקתית אקטיביסטית על פי שיטתך, הוא ההפך הגמור מהידברות – בית המשפט פוסק ומכריע באופן חד, ואם יש ציבור במדינת ישראל שחש פגוע מפסיקות מכריעות, אין לו שום מקום ושום פתח להידברות.
כבר בתחילת דרכה המשפטית של מדינת ישראל ‘הפגיז’ בית המשפט העליון בהכרה ב’ידועה בציבור כאשתו’, וב’ידוע בציבור כבעלה’, כבעלי זכויות וחובות שווים לזוגות נשואים כדין, שבמדינת ישראל הדין הוא ההלכה הדתית. גם כאן, בשונה מהעמדה העקרונית השוללת של המפלגות הדתיות אז, אני תומך עקרונית בהכרה כזאת שמרככת מאד את מצבם של אלה שאינם יכולים להינשא כדת משה וישראל, וכך מדינת ישראל יכולה להמשיך להתנהל כמדינה יהודית לפי ההלכה בנישואין ובגירושין. אבל אני ציפיתי שנים רבות להידברות, שתצמצם את הפגיעה באשה נשואה שנעזבה לנפשה, ותמנע את העידוד לניאוף עם אשה נשואה לאיש אחד, ו’ידועה בציבור’ לאיש אחר. אף אחד מקהיליית המשפט הישראלית לא פעל להידברות עם הציבור הדתי ‘המופגז’.
כך קרה גם במסחר בשבת. תחילה בפסיקה המוזרה לפיה חוק המנוחה בשבת שמאפיין את מדינת ישראל כמדינה יהודית, לא חל על חנויות הקיבוצים מפני שהם תאגיד וחוק המנוחה לא חל על תאגידים, או מפני שהקיבוץ כולו נחשב ‘בית פרטי’ (אפילו מחוץ לקיבוץ). השיא היה בפסיקה האחרונה של בג”ץ נאור, בו 5 שופטים חילוניים מול 2 שופטים דתיים קבעו, שעיריית תל-אביב מותר לה להפעיל קניונים בניגוד לחוק המדינה, ותוך אפליה בוטה של סוחרים חסרי עורף ציבורי ופוליטי, שנותרו סגורים בשבת ברחובות העיר. שני התקדימים האלה ‘הפגיזו’ את הציבור הדתי, יצרו אפליה בוטה בין קבוצות מסחר, והפכו את חוקי השבת במדינת ישראל למורשת עלובה שתישמר לבסוף רק ב’גטאות’ דתיים – לא שמעתי אותך ואת חבריך מציעים הידברות.
לעומת זה, אני פעלתי וניסחתי יחד עם פרופ’ רות גביזון ז”ל את פרק השבת באמנה הידועה, שעיקרו: הציבור הדתי לא יתערב בנושאי תרבות בשבת, והציבור החילוני לא יתמוך בפתיחת מסחר בשבת. ההידברות הזאת נכשלה בכנסת בגלל חנויות הקיבוצים ודומיהן, ותומכי השבת נותרו ‘מופגזים’, בלי יכולת להתגונן.
לעומת שורה של פסקי דין המגינים על זכויות של פלסטינים ושל יישובים ערביים בישראל בשם זכויות האדם, בית המשפט העליון נתן את ידו להחרבת היישובים בגוש קטיף על ידי ממשלת שרון, בלי שום הסכם מדיני שאולי יוביל לשלום אי פעם. אלפי מתיישבים הופגזו ממש על ידי כוחות צה”ל ומשטרת ישראל בהחרבת בתיהם, בלי שום ‘מידתיות’, ובלי שום ערכי מוסר. הכרעה משפטית זו סתמה את הגולל על שארית האמון שלי ושל מאות אלפי ישראלים בצדק של בית המשפט ‘הגבוה לצדק’ – כמובן, שלא שמענו מילה על הידברות.
כאשר גיליתי את הסתירה המהותית בין בג”ץ קעדאן (שלך), שפתח את היישוב קציר גם למשפחה ערבית, מול בג”ץ אביטן, שסגר את היישוב הבדואי שגב-שלום בפני קצין משטרה יהודי, ביקשתי ממך פגישה, ואצלך בלשכתך (בבניין בית המשפט העליון) הסברת לי, ש”הרוב חייב להגן על זכויות המיעוטים”, ואמרתי לך, שהרוב היהודי במדינת ישראל הוא מיעוט מאוים במרחב; תשובתך הותירה אותי המום ו’מופגז’ –
אז הבנתי שאין סיכוי להידברות.
פתאום אתה מזהה ‘הפגזות’ על בית המשפט העליון?
כל כך הרבה ‘טילים’ משפטיים יריתם עלי ועל המוני ישראלים כמוני בלי שום מאמץ להידברות, וכעת אתה מציע הידברות על חוק הלאום?
לדעתי, הכנסת זכויות האדם לחוק הלאום תפרוץ דרך להכרה חוקתית בזכות השיבה של פלסטינים במקביל לחוק השבות הישראלי, או תוביל לביטולו של חוק השבות, חלילה.
לזכויות האדם די בהחלט בחוק היסוד של ‘כבוד האדם וחירותו’, והצעתך להכניס אותן גם לחוק הלאום מסוכנת לעתידה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.
אם אחרי דברים אלה אתה עדיין מעוניין בהידברות – כאיש לגמרי לא פוליטי ולא מייצג, אני מוכן.