כ׳ בטבת ה׳תש״פ (16/01/20) ,יואל בן-נון
הטור מתפרסם ביומן של מקור ראשון
אין ‘ציונות דתית’ כמו שאין ‘ציונות לא-דתית’ –
יש רק עם ישראל אחד, ותנועה ציונית אחת, ומדינת ישראל אחת, שיש בה (ב”ה) דתיים וחרדים ומסורתיים וחילוניים, ו(למרבה הצער) גם קצוות של קנאים ומהרסים מתוכנו, שעדיין מנסים לפרק את מדינת ישראל הציונית (גם בעזרת אויביה המובהקים בעולם).
יש ציונים דתיים ולא-דתיים, אבל אין ‘ציונות דתית’ ומעולם גם לא הייתה.
החלום על ‘ציונות דתית-אמונית’ במקביל לתנועה הציונית נרקם לראשונה על ידי הראי”ה קוק במאמץ העצום להקמת ‘דגל ירושלים’, כדי שהנהגת האומה תיבנה במקביל אך ביחד, על ידי שתי התנועות – כתלמיד מובהק של מו”ר הראי”ה והרצי”ה זצ”ל תמיד כאב לי מאד הכישלון החריף ביותר של הרב קוק – נגד ‘דגל ירושלים’ נאבקו גם ‘המזרחי’ מתוך התנועה הציונית, וגם ‘אגודת ישראל’ מחוץ לתנועה הציונית, והדגל נפל.
אם גדול כהרב קוק, המנהיג התורני-רוחני שהוביל את חזון ה’אורות’ בדורות האחרונים, לא הצליח בשדה הפוליטי הארצישראלי, מי יצליח?
הרב י”ל מימון התגייס למערכה זו כמנהיג ‘המזרחי’ עם קום המדינה ולא בדרכו של הרב קוק אלא מתוך מוסדות המדינה, שגם ‘אגודת ישראל’ נכנסה לתוכם. אבל מפעלו הגדול של הרב מימון ניצב בכניסה לירושלים, ובפוליטיקה נותר ממנו רישום דל מאד.
אחריו התגייס למערכה הרב מ”צ נריה, אבל גם הישגיו כחבר כנסת היו דלים, ומפעלו הגדול בהקמת ישיבות בני עקיבא הוא תרומתו הגדולה לתחייה האמונית-תורנית בחברה הישראלית. גם ידידי ורעי ר’ חנן פורת לא הצליח במיוחד כחבר כנסת, ומפעלו הגדול משגשג ומשפיע בגוש עציון ובהתיישבות המתחדשת וצומחת בכל המובנים.
גם מפעלו הגדול והחשוב של (יבל”א) הרב חיים דרוקמן בשדה החינוך התורני-ציוני נותר מחוץ לשדה הפוליטי, וכל האנרגיה שלו במאמציו הבלתי נלאים להשפיע על הפוליטיקה הישראלית דרך שליטתו (מביתו) בשריד שנותר מהמפד”ל, היא בזבוז משווע של כוחות גדולים – שום דבר בעל ערך לא יצמח מכל זה.
דוגמה בולטת היא הרבנות. כחלק ממפעלו הגדול באמת, הרב דרוקמן השקיע מאמצים כבירים בהקמה ובהובלה של גיור ממלכתי, כשהרבנות הראשית עומדת מן הצד במקרה הטוב, ופוגעת בו בהזדמנויות שונות. אבל המפד”ל ושרידיה לא נלחמו למען רבנות ציונית-ממלכתית, ויתרו על משרד הדתות, והותירו את המאבק לרבני צֹהר – אם נציגינו הפוליטיים אינם מסוגלים להיאבק פוליטית כדי לכונן רבנות ראשית שתהיה נאמנה לציבור היהודי-ישראלי שכפוף לה, אין צורך בהם כלל.
ראש הממשלה מפעיל שוב ושוב את הרב דרוקמן כדי שיעמיד את נציגי הציבור הציוני-דתי יחד למפקד התנועה, במשמעת המתבקשת מבוגרי בני עקיבא – זה מה שגרם לפרישתם של נפתלי בנט ואיילת שקד מ’הבית היהודי’ בשנה שעברה, כאשר נוכחו לדעת, שכל החלטה שלהם טעונה אישור רבני בעיקר מהרב דרוקמן, שפועל מאחור, כמו האדמו”ר מגור מאחורי נציגו בכנסת ובממשלה.
המעורבות הרבנית בניסיונות השליטה בפוליטיקה הישראלית היא כישלון מתמשך ועצוב (גם אצל החרדים), ואיננה תורמת שום דבר לקידוש שם שמיים, ולבניין התורה והאמונה בציבור הישראלי. קרן התורה בישראל עולה למרות המעורבות ההיא, ולא בזכותה. השפעת הדרך התורנית-ציונית הולכת וגדלה בחברה הישראלית (ב”ה), והיא איננה תלויה בנציגות פוליטית מגזרית. לכל נושא חשוב אפשר וצריך לארגן תמיכה (‘לובי’) החוצה מפלגות. כך עשינו ב’גוש אמונים’, ובנושאים רבים אחרים, וב”ה הצלחנו.
הגיע הזמן לתת לציבור לבחור את נציגיו, בלי מכתבי תמיכה של רבנים, ובלי מפלגה שכל קיומה תלוי בהשפעתם של רבנים! ההצבעה בבחירות היא מצווה חשובה מאד של שותפות בקהל ישראל שבארץ ישראל, ודווקא משום כך, כל מצביע מתייחד בקלפי לבדו עם שכלו ומצפונו, ועם צור ישראל וגואלו. אין שום הבדל בין הצבעה של רב או מנהיג, להצבעה של כל איש ואשה – קול אחד לכל אחד!